ספר 3 / פרק 1
פסקה 10 - פעולות רצוניות ובלתי רצוניות
הסבר - חלק אחר חלק
"מאחר שמה שנעשה בכפייה או מתוך אי-ידיעה הוא בלתי רצוני, נראה כי הרצוני הוא מה שעקרון הפעולה שלו נמצא בתוך האדם הפועל עצמו, כשהוא מודע לנסיבות המיוחדות של המעשה."
אריסטו מבצע הבחנה קריטית בין מה שהופך פעולה לרצונית לבין בלתי רצונית. אם פעולה נעשית בשל כפייה (מישהו מכריח אותך לפעול בניגוד לרצונך) או בגלל בורות (אתה באמת לא יודע מה אתה עושה או חסר ידע חיוני על המצב), אז היא נחשבת לבלתי רצונית.
לעומת זאת, כדי שפעולה תהיה רצונית, המקור או ה"עיקרון המניע" של הפעולה חייב להגיע מתוך האדם עצמו. כלומר, ההחלטה לפעול והמאמץ לביצוע הפעולה צריכים לבוא מהיחיד עצמו, והוא גם צריך להיות מודע לפרטים הספציפיים הקשורים לפעולה. בקצרה: פעולה רצונית היא כזו שבה אתה בשליטה ומודע לחלוטין למה שאתה עושה.
"כנראה שמעשים הנעשים מתוך כעס או תשוקה אינם נקראים בצדק בלתי-רצוניים. ראשית, אם נטען כך, אזי שום בעל חיים אחר לא יפעל מתוך רצון, וגם לא ילדים; ושנית, האם הכוונה היא שאיננו פועלים מרצון בכל מקרה שבו המעשים נובעים מתשוקה או כעס, או שאנו פועלים מתוך רצון כשמדובר במעשים נאצלים, אך פועלים שלא מרצון כשמדובר במעשים שפלים?"
אריסטו מערער על הרעיון שמעשים שמושפעים מרגשות כמו כעס או תשוקה צריכים להיחשב כ"בלתי רצוניים". הוא מציין שתי בעיות עיקריות בגישה זו:
1. חיות וילדים פועלים גם מתוך רגשות: אם נטען שמעשים שמונעים מכעס או תשוקה אינם רצוניים, הרי שלפי ההיגיון הזה, גם חיות וילדים—שלעיתים קרובות פועלים על פי רגשות או אינסטינקטים—לעולם לא יבצעו מעשים רצוניים. הדבר ייראה מוזר, מאחר שברור שיש להם מידה מסוימת של כוונה במעשיהם.
2. סיווג סלקטיבי של מעשים רצוניים: אריסטו שואל האם זה אומר שנגדיר רק מעשים "טובים" (או אציליים) שנובעים מרגשות כרצוניים, ואילו את המעשים ה"רעים" (או הנחותים) כבלתי רצוניים. הוא מוצא שדרך סיווג זו מגוחכת, משום שאותם רגשות (כמו כעס או תשוקה) יכולים להוביל גם למעשים טובים וגם למעשים רעים. אין היגיון לבחור ולסווג על סמך התוצאה כאשר הגורם הוא זהה.
בעצם, אריסטו דוחה את הרעיון שרגשות כמו כעס או תשוקה הופכים מעשים לאוטומטית לבלתי רצוניים, מאחר שזה היה מוביל למסקנות שרירותיות ומתעלם מהמורכבות של התנהגות בני אדם וחיות.
"האם אין זה מוזר, כאשר אותו הדבר עצמו הוא הסיבה? אך ודאי שזה יהיה מוזר לתאר כדבר שנעשה שלא מרצון את הדברים שראוי לרצות; ואכן, עלינו לכעוס במקרים מסוימים ולהשתוקק לדברים מסוימים, למשל בריאות ולמידה."
אריסטו מתייחס לרעיון האם פעולות המונעות על ידי רגשות כמו כעס או תשוקות (תאווה) יכולות להיחשב כמעשים בלתי רצוניים. הוא מערער על הרעיון שאם משהו נובע מהדחפים הפנימיים הללו, הוא ייחשב מחוץ לתחום הפעולה הרצונית.
הוא טוען שיהיה אבסורדי לקרוא "בלתי רצוני" לדברים שאנחנו אמורים לשאוף אליהם או להרגיש. למשל, יש רגשות או תשוקות כמו תשוקה ללמידה או לבריאות, או אף כעס בתגובה לעוול, שהם מתאימים וסבירים. אלו חלק ממהות האדם, והם מכוונים אותנו לפעולות שיש להן מטרה ותואמות את טבע האדם.
בפשטות, אריסטו אומר שזו שטות לחשוב שרק בגלל שרגשות או תשוקות משפיעים על פעולה, הדבר אומר שהיא נעשית בניגוד לרצוננו – זו עדיין פעולה שאנחנו בוחרים או מבצעים. כאן יש הבחנה חשובה: פעולות לא רצוניות מסומנות על ידי בורות או כפייה, ואילו רגשות ותשוקות הם טבעיים ולעיתים קרובות חיוניים בתהליך קבלת החלטות מושכלות.
"כמו כן, מה שנחשב בלתי רצוני נתפס ככואב, אך מה שתואם את התשוקה נחשב כמהנה."
אריסטו מבדיל כאן בין פעולות שנעשות בעל כורחן (בניגוד לרצונו של האדם או בכפייה) לבין פעולות שמתיישרות עם התשוקות (רצונות או דחפים רגשיים). פעולות שנעשות בעל כורחן קשורות לרוב לחרטה או אי נוחות כאשר האדם מבין מה התרחש, משום שפעולות אלו מנוגדות לכוונות האמיתיות שלו. לעומת זאת, פעולות הנעשות בהתאם לתשוקה של האדם (כגון רדיפה אחר מה שהוא רוצה או נמשך אליו) מביאות לרוב הנאה, כיוון שהן מתאימות למה שאדם רוצה באותו הרגע.
בבסיס העניין, אריסטו מדגיש שזה לא עקבי לכנות פעולות שמונעות על ידי תשוקה "כפויות", משום שהן לרוב מביאות לסיפוק ומשקפות נטייה מודעת, ולא כפייה או בורות.
"שוב, מה ההבדל מבחינת חוסר הרצון בין טעויות שנעשות מתוך חישוב מוטעה לבין אלו שנעשות מתוך כעס? שני הדברים יש להימנע מהם, אך התשוקות הלא-רציונליות נחשבות לא פחות אנושיות מהשכל עצמו, ולכן גם המעשים שנובעים מכעס או מתאווה הם מעשיו של האדם."
בקטע זה, אריסטו עוסק בשאלה מרכזית: כאשר אנו טועים, האם חשוב מה מקור הטעות—האם היא נובעת מחשיבה מכוונת ("חישוב") או מדחפים רגשיים כמו כעס? הוא מציין כי, למרות שיש להימנע משני סוגי הטעויות, אין סיבה ברורה להתייחס לטעויות רגשיות (כמו טעויות שנעשו מתוך כעס) כמשהו פחות "אנושי" מאשר שגיאות רציונליות. אחרי הכל, רגשות כמו כעס או תאווה הם חלק מהטבע האנושי בדיוק כמו ההיגיון.
הרעיון המרכזי כאן הוא שגם המחשבה הרציונלית וגם הדחפים הרגשיים הם חלק אינהרנטי ממה שמגדיר אותנו כבני אדם. פעולות המוכוונות על ידי רגשות כמו כעס או תאווה הן עדיין פעולות שלנו – הן אינן משהו חיצוני או לחלוטין "בלתי רצוני". אריסטו משווה זאת למושג הפעולות הבלתי-רצוניות, שהן בדרך כלל כואבות או מעוררות חרטה (למשל, כאלו שנובעות מבורות או כפייה). לעומת זאת, פעולות רגשיות כוללות לעתים הנאה או סיפוק, גם אם הן אינן נבונות. לכן, לתייג טעויות רגשיות כ"בלתי רצוניות" אינו הגיוני באמת, שכן הן משקפות את טבענו ואת הבחירות שלנו כבני אדם.
"לכן, יהיה מוזר להתייחס אליהם כאל מעשים שנעשו שלא מרצון."
אריסטו טוען שפעולות הנובעות מרגשות כמו כעס או תשוקה לא צריכות להיחשב כ"בלתי רצוניות". רגשות אלו, אף שהם חזקים ולעיתים לא רציונליים, הם עדיין חלק טבעי בתהליך קבלת ההחלטות האנושי. הם נובעים מתוכנו, וכשאנחנו פועלים מתוך כעס או תשוקה, עדיין יש מידה של בחירה או שליטה בפעולותינו. לקרוא לפעולות כאלה "בלתי רצוניות" יהיה מוזר, משום שהן משקפות חלק ממה שאנחנו - מהטבע האנושי שלנו.