אתיקה

אריסטו אומר שזה שמישהו עושה משהו מתוך בורות לא אומר בהכרח שהמעשה שלו הוא בלתי רצוני. כדי שזה ייחשב באמת כבלתי רצוני, האדם צריך להרגיש חרטה או כאב על מה שעשה ברגע שהוא מבין את הטעות שלו. בלי חרטה, המעשה לא עונה להגדרה של "מעשה בלתי רצוני"—זה פשוט מעשה שנעשה בלי הבנה מלאה.

אריסטו מתייחס לרעיון של פעולות הנעשות מתוך בורות. הוא טוען שאם מישהו עושה משהו בלי לדעת מה הוא עושה ואינו מרגיש חרטה או אי-נוחות לאחר מכן, הפעולה שלו לא מתאימה באופן ברור לקטגוריה של "רצונית" או "בלתי-רצונית".

הפעולה אינה רצונית כי לא הייתה לו ידיעה על מעשיו, כלומר הוא חסר מודעות או כוונה. עם זאת, היא גם לא יכולה להיקרא בלתי-רצונית לחלוטין, כי כדי שפעולה תהיה באמת בלתי-רצונית, היא צריכה לעורר תחושת מצוקה או חרטה כשהאדם מבין מה עשה. במקרה זה, האדם אינו מוטרד ממעשיו, ולכן היא נמצאת במצב ביניים מעורפל.

אריסטו מבחין כאן בין שני סוגים של פעולות שנעשות מתוך בורות. אם מישהו עושה מעשה שגוי כי הוא לא ידע טוב יותר ולאחר מכן מרגיש חרטה או כאב על מעשיו, אריסטו מחשיב את האדם הזה כ"סוכן לא רצוני". למה? כי החרטה שלו מראה שאם היה יודע, הוא לא היה בוחר לעשות את המעשה – כלומר, הוא לא בחר במודע לגרום נזק.

לעומת זאת, אדם שפועל מתוך בורות אך לא מרגיש חרטה או כאב לאחר מכן (אולי כי לא אכפת לו או כי אפילו לא מבין שהמעשה היה שגוי) שונה. אריסטו יוצר קטגוריה חדשה עבור אדם כזה וקורא לו "סוכן לא וולונטרי". מושג זה מציין שהאדם פועל מתוך בורות אך בלי החרטה שהייתה הופכת את פעולתו לבלתי רצונית באופן ברור. הוא רואה צורך להבחין בין אפתיה או אדישות לבין התנהגות בלתי רצונית אמיתית.

אריסטו מעלה כאן נקודה מעמיקה לגבי פעולות אנושיות והמניעים שמאחוריהן, במיוחד כאשר הבורות מעורבת בהן. הוא טוען שישנם סוגים שונים של פעולות הנובעות מבורות, ולא נכון לכנות את כולן באותו השם. במיוחד, הוא מציין שאדם שפועל מתוך בורות אך מתחרט על כך מאוחר יותר, הוא בבירור "פועל שלא מרצון", מכיוון שהחרטה שלו מראה שהוא לא היה בוחר לפעול כך אם היה מודע יותר.

עם זאת, אם מישהו פועל מתוך בורות ואינו חש חרטה או כאב לאחר מכן, אריסטו סבור שאדם זה שונה. הוא לא פועל "מרצון", משום שחסר לו הידע, אבל גם אי אפשר להגדיר את פעולתו כ"לא מרצון" באופן מלא, משום שאין כאב או חרטה (שהם סימנים מרכזיים לפעולה שלא מרצון). לכן, אריסטו טוען שראוי להעניק לאנשים כאלה קטגוריה או תווית משלהם, נפרדת הן מ"מרצון" והן מ"לא מרצון". בכך הוא מדגיש את החשיבות שבהכרה בהבדלים עדינים בהתנהגות האנושית ובאחריות.