אתיקה

אריסטו מתייחס לרעיון שמישהו עשוי לטעון שדברים נעימים (מהנים) ואציליים (מכובדים, מוסריים) מפעילים סוג של כוח חיצוני על אנשים, "מכריחים" אותם לפעול. זה אומר שכל הפעולות האנושיות – מכיוון שהן בדרך כלל מכוונות להשגת הנאה או אצילות – ייחשבו כנעשו בכפייה. בעצם, הוא מעלה את השאלה האם השאיפה למטרות מושכות אלו צריכה להיחשב כמשהו שמכריח אותנו באופן בלתי רצוני, כמו לחץ חיצוני שהוא מעבר לשליטתנו.

אריסטו מצביע על הבדל ברור בין פעולות שנעשות מתוך כפייה לבין פעולות שנעשות מרצון, משום שהן מהנות או מכובדות. כאשר אנשים פועלים מתוך כפייה – כלומר, עושים משהו שהם לא רוצים לעשות – הם מרגישים כאב או מצוקה, כיוון שהמעשה נוגד את רצונם. לעומת זאת, כאשר אנשים מבצעים פעולות שמתאימות למה שהם מוצאים כמהנה (נעימות) או כמוסרי ונעלה (אצילות), הם עושים זאת מתוך תחושת סיפוק או אושר, כי הפעולות האלו מהדהדות עם רצונותיהם או ערכיהם. למעשה, התגובה הרגשית שלנו לפעולה משקפת האם היא נבחרה בחופשיות או נכפתה עלינו.

בחלק זה, אריסטו מדגיש את החשיבות של אחריות אישית ועקביות בשיפוט מוסרי. הוא טוען כי זה לא הגיוני או לא הוגן להטיל את האחריות על נסיבות חיצוניות (כמו העובדה שמשהו מפתה או מהנה) כאשר אנו מתנהגים בצורה שלילית, ובמקביל לקחת קרדיט לעצמנו כאשר אנו פועלים בצורה מוסרית או אצילית. במילים פשוטות, זה לא עקבי להאשים כוחות חיצוניים בבחירות הרעות שלנו ("לא יכולתי להתנגד, זה היה מפתה מדי") בזמן שלוקחים את הקרדיט על הבחירות הטובות שלנו כמשהו שהוא כולו בזכותנו. אריסטו מדגיש את החשיבות של אחריות אישית—גם למעשינו האציליים וגם לאלו הלא מוסריים.

בהסבר זה אריסטו מבהיר נקודה מרכזית לגבי מה הופך פעולה ל"מאולצת" או כפויה באמת. כדי שפעולה תיחשב מאולצת, הסיבה או הכוח המניע שלה חייבים לבוא לגמרי מחוץ לאדם, ללא שהאדם ממלא שום תפקיד ביוזמה או בבחירתה. במילים אחרות, האדם שנמצא במצב של "כפייה" אינו תורם כלל לפעולה – היא נכפית עליו לחלוטין על ידי נסיבות חיצוניות או כוחות חיצוניים.

לסיכום: פעולה נחשבת מאולצת רק כאשר האדם שנכפה עליו המעשה לא שיחק שום תפקיד ביצירתה או בהחלטה עליה – היא מתרחשת לו, ולא בגללו.