אתיקה

חלק זה מדבר על כך שאנשים לעיתים יכולים להיות מוערצים או זוכים לשבח כאשר הם עוברים דברים לא נעימים, מבישים או כואבים, אך עושים זאת למען השגת מטרה נעלה ומשמעותית באמת. הרעיון הוא שחשיבותה של המטרה או התוצאה יכולה להצדיק את הסבל, הקשיים או אפילו ויתור זמני על עקרונות או כבוד אישי. לדוגמה, סבל אישי או הקרבה למען הגנה על אהובים, צדק, או השגת מטרה נעלה יכולים להיראות כמעשה מוסרי וראוי להערכה. הערך של התוצאה הסופית מעניק משמעות לקושי או ל"נחיתות" שבמעשה.

אריסטו אומר שאם אדם סובל השפלה חמורה, ביזיון או סבל, אך עושה זאת ללא סיבה משמעותית — או עבור מטרה זעירה וחסרת חשיבות — הוא ראוי לביקורת. בחירה לשאת השפלות כאלה ללא יעד נעלה או משמעותי משקפת חוסר אופי או היעדר כבוד עצמי. הדבר מעיד על חולשה או נחיתות, מכיוון שהאדם חושף את עצמו להשפלה מיותרת עבור משהו שאינו שווה את הקורבן. בעצם, התמודדות עם קשיים צריכה להיות בעלת מטרה שמצדיקה זאת — בלעדיה, היא פוגעת בכבודו של האדם.

אריסטו מכיר בכך שיש מצבים שבהם אדם עושה משהו שאינו נכון, אך ניתן לסלוח על מעשיו מכיוון שהנסיבות כל כך קיצוניות עד שהן חורגות ממה שאדם רגיל יכול להתמודד עמו באופן סביר. במקרים כאלה, גם אם המעשה עצמו אינו ראוי לשבח או צידוק, אנשים עשויים להבין את הלחץ העצום או המצוקה שהאדם היה נתון בהם ולבחור להעלים עין או להקל בדין. הדבר משקף הבנה של גבולות האדם וחמלה כלפי אלו שהגיעו לנקודת שבירה.

בקטע זה אריסטו אומר כי ישנן פעולות מסוימות שהן כה נתעבות מבחינה מוסרית או שגויות ביסודן, עד ששום לחץ חיצוני או איום, אפילו הסבל הקיצוני ביותר או סכנת מוות, אינם יכולים להצדיק את ביצוען. הוא רומז שבמצבים מסוימים עדיף – מוסרי יותר ואמיץ יותר מבחינה ערכית – לשאת אפילו את הסבל הגדול ביותר או להקריב את החיים מאשר לבצע את הפעולות הללו. הדבר מדגיש את הרעיון שישנם גבולות מוסריים שאסור לעבור לעולם, ללא קשר לנסיבות או לתוצאות. מדובר בהגנה על מה שנכון ביסודו, גם מול פחד עצום או כפייה קשה.

אריסטו מתייחס כאן לטרגדיה יוונית עתיקה שבה מופיע אלקמאון, דמות מיתולוגית, שבמחזה האבוד של אוריפידס "נאלץ" להרוג את אמו כחלק מהגשמת נבואה או קללה אלוהית. אריסטו מוצא הצדקה כזו כמעוררת ספקות ואף "אבסורדית", כפי שהוא מגדיר זאת. הוא מהרהר האם פעולה כזו, לא משנה מהן הלחצים החיצוניים או הנסיבות, יכולה באמת להיחשב כמעשה כפוי או קביל.

נקודת המבט של אריסטו כנראה מביעה ביקורת על הנטייה להשתמש בכוחות חיצוניים קיצוניים—כגון צווים אלוהיים או קללות מיתולוגיות—כתירוץ למעשים שצריכים להיחשב בלתי נסבלים. הוא מערער על הרעיון שמישהו יכול לטעון ש"נכפה" עליו לבצע מעשה שפל כל כך, ומרמז שישנם קווי מוסר שאסור לחצות, לא משנה מה הלחץ. במילים אחרות, ישנם מעשים כל כך קיצוניים, עד שטענה על כפייה אינה מצדיקה אותם, ובמקום זאת, אדם צריך לסרב—even במחיר של סבל או מוות.

הדבר מתקשר לדיון רחב יותר של אריסטו על מה נחשב לפעולה מרצון ומה נחשב לפעולה שלא מרצון, וכיצד לשפוט את פעולותיו של אדם כאשר הוא נמצא תחת לחץ פנימי או חיצוני.

אריסטו מכיר במורכבות שבקבלת החלטות במצבים קשים, שבהם עלינו לשקול את היתרונות והעלות של מעשינו. לעיתים, הבחירה הנכונה אינה ברורה מאליה, שכן התוצאות כוללות ויתורים בין לשאת כאב או אי נוחות במטרה להשיג טוב גדול יותר, לבין להימנע מהכאב הזה אך לפגוע במה שמוסרי או מועיל. גם כשאנחנו מצליחים לקבל החלטה, הביצוע שלה בפועל יכול להיות קשה בהרבה—במיוחד אם הוא כולל התמודדות עם סבל, השפלה או אתגרים אחרים. הדבר מדגיש כי קבלת החלטות אנושית אינה נוגעת רק לשיקול דעת רציונלי, אלא גם למאבקים הרגשיים והמעשיים שמלווים את הדבקות בבחירותינו.

אריסטו מצביע על אתגר אנושי נפוץ: לעיתים קרובות מה שמצפים מאיתנו – מה שעלינו לשאת או לשאוף אליו – הוא קשה או מכאיב. מצד שני, הדברים שאנו חשים שנכפו עלינו או שאנו נדחפים לעשותם, הם לעיתים קרובות לא מוסריים או משפילים ("נחותים"). זה יוצר מתח בקבלת ההחלטות האנושית: כיצד לאזן בין סבל למען מטרה ראויה לבין הימנעות מהתנהגות לא מוסרית, אפילו תחת לחץ.

הסיבה לכך שהחברה מגיבה בשבח או בגנאי במצבים האלה קשורה לאופן שבו אנשים מתמודדים עם האתגרים הללו. אנשים זוכים לשבח כשהם מראים אומץ או יושרה מול קושי, במיוחד כשהם בוחרים בדרך הנעלה למרות הקשיים. לעומת זאת, הם עשויים להיות מגונים אם הם נכנעים בקלות ללחץ ומבצעים מעשים מבישים ללא צידוק מספק.