אתיקה

אריסטו מתמודד כאן עם תחום אתי מורכב ואפור. הוא מדבר על מצבים שבהם אדם נאלץ לפעול בשל לחצים קיצוניים, כמו פחד מנזק גדול יותר או מרדיפה אחרי מטרה נעלה. לדוגמה, דמיין לעצמך רודן שמאיים להרוג את משפחתך אלא אם תבצע מעשה לא מוסרי. במקרה כזה, הפעולה שלך (המעשה הבעייתי מוסרית) אינה לגמרי רצונית, מכיוון שאתה פועל תחת לחץ, אך גם אינה לגמרי בלתי רצונית, משום שבכל זאת קיבלת החלטה (להציל את אהוביך).

אריסטו מציין שפעולות מסוג זה מסבכות את ההבחנה בין פעולות רצוניות לבלתי רצוניות, מכיוון שהן כוללות קבלת החלטות מוסריות קשות בתנאי לחץ. אתה לא פועל מתוך חירות מוחלטת, אבל עדיין בוחר על סמך הרע במיעוטו או הטוב הגדול יותר באותו מצב ספציפי. הוויכוח כאן הוא עד כמה האחריות שלך באמת קיימת כאשר הבחירות שלך מוגבלות בצורה כזו, והאם יש לראות בפעולות כאלה כרצוניות או לא.

אריסטו מציג את נקודת המבט שלו באמצעות דוגמה מעשית: במקרה של השלכת מטען לים במהלך סערה, אף אחד לא היה עושה זאת מרצונו החופשי או "באופן וולונטרי" בנסיבות רגילות. עם זאת, אם השלכת המטען לים הופכת לבחירה הכרחית כדי להבטיח את הבטיחות וההישרדות של האדם ושל הצוות, הפעולה הופכת לרציונלית והגיונית ברגע המסוים הזה. למעשה, הפעולה נעשית לא משום שהיא רצויה כשלעצמה, אלא משום שהיא משמשת לטובת מטרה גדולה יותר או דחופה יותר – כלומר, שמירה על החיים. דוגמה זו מדגישה את המורכבות שבקביעה מהו מעשה וולונטרי ומה לא, שכן בחירות רבות מושפעות מהכרח שנובע מהנסיבות.

כאן אריסטו דן בפעולות שנעשות בנסיבות קיצוניות, ומתאר אותן כ"מעורבות" משום שיש להן תכונות של פעולות רצוניות ולא רצוניות. עם זאת, הוא רואה אותן כנוטות יותר להיות רצוניות, משום שבאותו רגע ובאותו מצב, מדובר בהחלטות מושכלות. פעולות כאלה נעשות בהתבסס על שקילת האפשרויות הזמינות ובחירה באפשרות הפחות מזיקה או הנכונה ביותר, בהתאם לנסיבות.

לדוגמה, השלכת סחורה לים במהלך סערה כדי להציל את החיים של האדם וצוותו אינה פעולה שמישהו היה רוצה לעשות באופן רגיל, אבל במצב המסוים הזה, זו הבחירה ההגיונית והמושכלת ביותר. לכן, פעולות כאלה, על אף שהן לא נעימות ולא רצויות בפני עצמן, עדיין נבחרות בהתאם למצב הנוכחי. המשמעות היא שה"רצוניות" שלהן קשורה לעובדה שלפרט יש שליטה על ההחלטה באותו רגע, גם אם האפשרויות אינן אידיאליות.

בחלק זה של הטקסט, אריסטו מדגיש שהשאלה אם פעולה נחשבת "רצונית" או "בלתי רצונית" תלויה בנסיבות ובתזמון הספציפי של הפעולה. הוא טוען שעלינו לשפוט פעולה על פי ההקשר שבו היא מתבצעת. לדוגמה, גם אם אדם לא היה בוחר לבצע פעולה מסוימת בתנאים רגילים, הוא עשוי עדיין לפעול בצורה "רצונית" במצב מסוים שבו הוא נתון ללחצים קיצוניים, כמו פחד או הכרח. לכן, סיווגה של פעולה מצריך תשומת לב מדוקדקת לתנאים שבהם היא מתרחשת.

חלק זה מדגיש שכאשר אדם מבצע פעולה, אפילו בתנאים קשים, הפעולה עדיין נחשבת לרצונית במובן מסוים. למה? משום שהאדם הוא זה ששולט בגופו ומקבל את ההחלטה לפעול. ה"עקרון המניע"—הכוח הפנימי או היכולת לקבל החלטות שמובילה לפעולה—נמצא בתוכו. מאחר שהוא שומר על היכולת לבחור אם לפעול או לא (גם אם הבחירות שלו מרגישות מוגבלות מאוד על ידי כוחות חיצוניים), הפעולה נובעת מרצונו האישי.

בעצם, זה מסביר שכל עוד האדם הוא זה שמתחיל ביוזמתו את התנועה או ההחלטה (ולא נאלץ באופן פיזי לפעול כמו בובה על חוט), הפעולה נשארת רצונית, אף על פי שהושפעה מנסיבות חיצוניות קשות.

אריסטו אומר שיש מעשים שיכולים להרגיש כמו שילוב בין פעולה רצונית לפעולה בלתי רצונית. לדוגמה, כאשר אתה פועל תחת לחץ או במצב קשה – כמו לזרוק חפצים לים במהלך סערה כדי להציל את חייך – מבחינה טכנית אתה בוחר לפעול (ולכן זה רצוני), משום שאתה מקבל את ההחלטה באותו רגע. עם זאת, במובן הרחב יותר (באופן מופשט), אף אחד לא היה רוצה לעשות את הבחירה הזאת בנסיבות רגילות (מעצם העניין). לא היית משליך את רכושך מרצונך החופשי אלא אם כן היית נאלץ לכך בגלל המצב החריג. לכן, בזמן שהפעולה היא רצונית ברגע הספציפי, היא אינה משהו שהיית רוצה לעשות באופן פעיל אם לא היית מגיב לנסיבות קיצוניות.