אתיקה

אריסטו אומר שהמידות הטובות (המעלה המוסרית) קשורות לרגשות שלנו (תחושות) ולמעשים שלנו (פעולות). כאשר אנשים עושים דברים או מרגישים תחושות מרצונם – כלומר, הם בוחרים בכך באופן מודע – ניתן לשבח אותם או להאשים אותם, בהתאם לשאלה אם הבחירות שלהם היו טובות או רעות. מצד שני, כאשר פעולותיהם או תחושותיהם נעשות שלא מרצונם – כלומר, לא הייתה להם שליטה עליהן – הם אינם ראויים לשבח או להאשמה. במקום זאת, ייתכן שנסלח להם (יינתן להם מחילה) על כל עוול, ובמקרים מסוימים אחרים עשויים לחוש כלפיהם חמלה. למעשה, אריסטו משרטט הבחנה המבוססת על אחריות: אנשים נושאים באחריות רק על מה שהם עושים באופן רצוני ומודע.

אריסטו מדגיש את החשיבות בהבנת ההבדל בין פעולות מרצון לבין פעולות שלא מרצון. אם אנחנו מנסים להבין מה המשמעות של חיים מוסריים או של פעולה מוסרית, עלינו לדעת אם אדם בחר בפעולותיו מרצון (מרצון) או שהוא נכפה לבצע אותן או פעל מתוך אי-ידיעה (שלא מרצון). למה זה חשוב? משום שכאשר קובעים איזו התנהגות ראויה לשבח, לגנאי, לפרס או לעונש – דברים שהם קריטיים לחשיבה מוסרית ולחוקי מדינה – ההבחנה הזו הופכת להיות חיונית. לדוגמה, מחוקקים זקוקים להבנה הזו כדי לוודא שאנשים נושאים באחריות על הבחירות שהם עשו מתוך רצון, ולא על דברים שהיו מעבר לשליטתם.

אריסטו מסביר שישנן פעולות או רגשות שנחשבים לבלתי רצוניים כשהם מתרחשים או בגלל שהאדם נכפה (כפייה) או בגלל חוסר מידע (בורות). כדי שפעולה תיחשב ככפויה, היא חייבת לנבוע לחלוטין מכוח חיצוני או נסיבות חיצוניות—ולא מהאדם עצמו. במילים אחרות, האדם אינו באמת אחראי כי הוא לא בחר מרצונו החופשי ולא תרם באופן פעיל למה שקרה.

כאן אריסטו מסביר את מושג ה"בלתי רצוני" במעשים או בתחושות. הוא אומר שמעשה יכול להיחשב כבלתי רצוני אם לאדם המעורב בו אין שליטה או תרומה למעשה – הוא קורה כולו בשל כוחות חיצוניים. לדוגמה, אם מישהו נישא פיזית על ידי כוחות טבע כמו רוח, או נלקח בכפייה על ידי אנשים אחרים, האדם שעליו פועלים אינו תורם להחלטה או למעשה; למעשה, הוא חסר אונים במצב הזה. היעדר התרומה הפנימית של האדם הוא זה שמגדיר את המעשה כבלתי רצוני.