ספר 2 / פרק 9
פסקה 4 - הקושי בשיפוט כעס ומידתיות
הסבר - חלק אחר חלק
"אבל אין ספק שזה קשה, ובמיוחד במקרים פרטניים; כי לא קל לקבוע גם איך, גם עם מי, גם באיזו התגרות וגם כמה זמן ראוי להיות כועס."
אריסטו מכיר כאן בכך שלהתמודד עם רגשות, ובמיוחד עם כעס, זו משימה מורכבת ועשירה בניואנסים. לא תמיד ברור מהן הנסיבות הנכונות לכעס – על מי להיות כעוס, מדוע אתה כועס, כמה כעס מתאים במצב מסוים, או כמה זמן הכעס צריך להימשך. כל אחד מהגורמים האלו משתנה בהתאם לסיטואציה, והיכולת למצוא את האיזון הנכון אינה מסתכמת בנוסחה פשוטה, אלא דורשת שיקול דעת מחושב.
"שהרי גם אנו לפעמים משבחים את מי שחסר ומכנים אותו בעל מזג טוב, ולפעמים משבחים את מי שכועס ומכנים אותו אמיץ."
אריסטו מציין שהשיפוטים שלנו לגבי רגשות כמו כעס עשויים להשתנות בהתאם למצב. לדוגמה, אנחנו עלולים להעריץ אדם שמפגין ריסון ונמנע מכעס מופרז, ולכנות אותו "בעל מזג טוב", מה שמשקף גישה רגועה ומדודה. מצד שני, בנסיבות מסוימות, אנו עשויים לשבח מישהו שמביע כעס ולהגדיר זאת כ"מעשה גברי" או אמיץ, במיוחד אם הכעס קשור בהגנה על משהו מכובד או עמידה על מה שנחשב נכון. המסקנה כאן היא שהאופן שבו אנו תופסים ביטויי רגשות, כמו כעס, תלוי בהקשר הספציפי ובערכים החברתיים הנמצאים ברקע.
"עם זאת, האדם שסוטה רק במעט מהטוב אינו זוכה לגינוי, בין אם הוא נוטה יותר או פחות, אלא רק האדם שסוטה באופן משמעותי יותר; שכן סטייתו אינה נעלמת מעין."
אריסטו בעצם אומר שאם מישהו סוטה רק מעט ממה שמוגדר כמוסרי וטוב – בין אם הוא נוטה קצת יותר מדי להנאה או מעט מדי מרוסן – בדרך כלל לא מבקרים אותו. סטיות קטנות אלו נוטות להיות מוסתרות או אפילו מתקבלות בסלחנות. לעומת זאת, כאשר ההתנהגות של אדם סוטה באופן משמעותי ממה שנחשב כמידה טובה או ראויה, הדבר בולט לעין ומושך תשומת לב. במקרים כאלה, הם נעשים מורגשים יותר וסביר שיישפטו או יואשמו בשל עודף או חוסר.
"אך עד לאיזו נקודה ובאיזו מידה אדם חייב לסטות לפני שהוא הופך לראוי לגינוי – אין זה פשוט לקבוע באמצעות חשיבה לוגית, כשם שאין זה פשוט לקבוע דברים אחרים הנתפסים על ידי החושים; עניינים כאלה תלויים בעובדות מסוימות, וההכרעה נתונה לתפיסה החושית."
אריסטו מדגיש כאן שקשה מאוד לקבוע, רק באמצעות חשיבה לוגית, את הנקודה המדויקת שבה התנהגותו של אדם הופכת ראויה לביקורת. זה לא משהו שניתן לחשב בצורה מופשטת או אוניברסלית. במקום זאת, כמו שאנו תופסים דברים באמצעות חושינו (כמו להבחין בין אור לחושך או בין חום לקור), ההבנה מתי התנהגות של מישהו חוצה את הגבול תלויה במצבים ובנסיבות הספציפיות. ההחלטות במקרים כאלה מסתמכות על תפיסה—שיפוט בזמן אמת בעולם האמיתי—ולא על כללים נוקשים. בקיצור, לא ניתן למדוד את ההתנהגות האנושית תמיד לפי נוסחאות מדויקות; היא תלויה במצבים ודורשת פרשנות מחושבת.
"אם כן, ברור שהמצב הבינוני ראוי לשבח בכל דבר, אך לעיתים עלינו לנטות מעט לכיוון ההגזמה ולעיתים לכיוון החסרון; שכן כך נוכל להגיע בקלות רבה יותר לאיזון ולבחירה הנכונה."
אריסטו מדגיש שה"מידה האמצעית" או הדרך המתונה – התנהגות מאוזנת בין קיצוניות של עודף וחוסר – היא תמיד האידיאל שיש לשאוף אליו. עם זאת, מכיוון שהחיים מורכבים והמצבים מגוונים, השגת איזון זה אינה תמיד פשוטה. לעיתים, כדי להתקרב למה שנכון או מוסרי, ייתכן שנצטרך לנטות מעט לאחד מהקצוות (או לעודף או לחוסר), בהתאם להקשר. גמישות זו מסייעת להבטיח שפעולותינו יתאימו ככל האפשר למה שנכון ומוסרי במצב נתון.
דבר זה מדגיש גישה מעשית להתנהגות מוסרית: למרות שהאיזון הוא המפתח, היצמדות נוקשה לנקודת האמצע המדויקת אינה תמיד אפשרית, ולעיתים תיקונים קלים לאחד הצדדים עשויים להיות נחוצים כדי לפעול בצורה ההגיונית והמוסרית ביותר.