אתיקה

אריסטו מאשר מחדש רעיון מרכזי בתורתו האתית: מידת המוסריות מתקיימת כ"אמצע מאוזן" בין שני קצוות, אותם הוא מכנה מגרעות. קצה אחד מייצג עודף (יותר מדי ממשהו), בעוד שהקצה השני מייצג חֶסֶר (פחות מדי ממשהו). לפיכך, המידה הטובה נמצאת בנקודת האיזון בין הקצוות הללו, ומנחה אותנו לפעול ולהרגיש בצורה המתאימה במצבים שונים. איזון זה הוא התכונה המגדירה של מידת המוסריות, כיוון שהוא מבטיח שהמעשים והרגשות שלנו יהיו מדודים ומותאמים, תוך הימנעות גם מהגזמת יתר וגם מהזנחה של מה שנכון.

אריסטו מציין שחיים של מוסריות ומידות טובות אינם דבר שקל לעשות – זה בעצם מאתגר מאוד. הוא משווה את מציאת המידה הטובה ל"נקודה האמצעית" של מעגל. בדיוק כמו שרק אדם עם הידע או המיומנות הנכונים יכול לאתר את נקודת המרכז המדויקת של מעגל, להיות באמת בעל מידה טובה דורש הבנה ודיוק. למעשה, מדובר במציאת האיזון הנכון ברגשות ובמעשים שלנו.

לדוגמה, אריסטו מציין שכל אדם יכול להרגיש כעס – זה קל – או לתת ולהוציא כסף. אבל החלק הקשה הוא לעשות את הדברים הללו בדרך הנכונה: להפנות את הכעס או הנדיבות שלנו לאנשים הנכונים, במידה הנכונה, בזמן הנכון, מסיבות נכונות ובאופן נכון. גישה מחושבת ומדודה זו היא מה שהופך את המידה הטובה לנדירה, ראויה לשבח ויפה. זה לא רק לעשות משהו; זה לעשות אותו כראוי, ומה שדורש חוכמה, תרגול ושיפוט מושכל. זה, לדבריו, מה שמבדיל את הטוב האמיתי.

אריסטו מציע כאן שאם אנו שואפים למעלות המוסר – מה שהוא מכנה "האמצע" – עלינו קודם כל להתרחק ממה שהכי רחוק ממנו. הוא משווה את התהליך הזה לניווט ספינה במים סוערים, תוך התייחסות לעצתה של קליפסו מה"אודיסיאה" של הומרוס להימנע מהגלים המסוכנים והריסוס המתפרץ. בדיוק כפי שימאי חייב להתרחק מהמים המסוכנים ביותר כדי להוביל את הספינה בבטחה, אדם שמחפש מעלה מוסרית חייב להימנע באופן פעיל מהקיצוניות הנמצאת בניגוד החריף ביותר לדרך האמצע. הדבר מרמז שהמסע שלנו לעבר מעלה מוסרית דורש ניווט זהיר, תוך התאמה מתמדת של מחשבותינו ומעשינו כדי להימנע מלהיסחף יתר על המידה על ידי הנטיות או הדחפים הטבעיים שלנו.