ספר 2 / פרק 8
פסקה 3 - התנגדות למעלה הטובה: חוסר לעומת יתר על המידה
הסבר - חלק אחר חלק
"למידת הביניים, בחלק מהמקרים החיסרון ובחלק האחר העודף הם המנוגדים ביותר; לדוגמה, לא הפזיזות, שהיא עודף, אלא הפחדנות, שהיא חיסרון, מנוגדת יותר לאומץ; ובאופן דומה, לא האדישות, שהיא חיסרון, אלא ההוללות, שהיא עודף, מנוגדת יותר למתינות."
אריסטו מסביר שכאשר בוחנים את המידות הטובות (שהן למעשה דרך מאוזנת לפעול בין שני קצוות), לעיתים הן נוטות להיות קרובות לאחד הקצוות יותר מאשר לשני. במקרים מסוימים, התכונה או ההתנהגות שנמצאת בחוסר (מחסור) רחוקה יותר מהמידה הטובה, ובמקרים אחרים, התכונה שעושה יותר מדי (עודף) היא זו שרחוקה יותר.
לדוגמה, בנוגע לאומץ, אריסטו טוען שפחדנות (חוסר באומץ) רחוקה יותר מהאומץ מאשר פזיזות (עודף באומץ). באותו האופן, כשמדובר באיפוק (שליטה עצמית בתענוגות), התמכרות לתענוגות (עודף תענוג) היא רחוקה יותר מהאיפוק מאשר חוסר רגישות לתענוגות (המנעות מוחלטת מתענוגות).
"זה קורה משתי סיבות, כאשר אחת נובעת מהדבר עצמו; משום שאחד הקצוות קרוב ודומה יותר לאמצעי, אנחנו לא מנגידים אותו אלא את הקיצון ההפוך לאמצעי. לדוגמה, מפני שהתעוזה נחשבת לדומה וקרובה יותר לאומץ, והפחדנות שונה ומרוחקת יותר, אנחנו מנגידים דווקא את הפחדנות לאומץ; כי דברים שרחוקים יותר מהאמצעי נחשבים למנוגדים לו יותר."
אריסטו אומר שכאשר אנחנו משווים את הקצוות (עודף או חוסר) ל"אמצע" (המצב המאוזן או המעלה הטובה), באופן טבעי נחשוב שהקצה שהוא הכי שונה מהאמצע הוא הניגוד האמיתי שלו. לדוגמה, ניקח את האומץ, שהוא "האמצע" המעלה בין הפזיזות (העזה מוגזמת) לבין הפחדנות (חוסר אומץ). הפזיזות למעשה קרובה יותר באופיה לאומץ, כי שתיהן כוללות פעולה מול סכנה — פשוט באופן שונה. לעומת זאת, הפחדנות היא הקצה שנמצא הרבה יותר רחוק מהאומץ, כי היא כוללת הימנעות מפעולה מתוך פחד. זו הסיבה שאנחנו נוטים לחשוב על הפחדנות כניגוד העוצמתי ביותר לאומץ.
בבסיס הדברים, אנחנו שופטים דברים לפי מידת השוני שלהם מהנקודה האמצעית המאוזנת, ומתייגים את הקצה הרחוק ביותר כ"ניגוד החזק יותר".
"אם כן, זו אחת הסיבות שנובעות מהדבר עצמו; סיבה אחרת נובעת מאיתנו, שכן הדברים שאליהם אנו נוטים באופן טבעי יותר נראים מנוגדים יותר לדרך האמצע."
אריסטו אומר שישנן שתי סיבות עיקריות לכך שקיצוניות אחת בהתנהגות או באופי עשויה להיתפס כרחוקה יותר מה"אמצע" (הקרקע המוסרית הטובה) מאשר הקיצוניות השנייה. הסיבה הראשונה נובעת מאופי הקיצוניוּת עצמה – עד כמה היא דומה או שונה מהאמצע. הסיבה השנייה, אותה הוא מסביר כאן, נוגעת לטבע האנושי: אנחנו נמשכים באופן טבעי לנטיות מסוימות, מה שגורם לנטיות אלה להיראות מנוגדות יותר למידה הטובה. לדוגמה, אנשים נוטים לעיתים קרובות להתמכר להנאות יותר מאשר להימנע מהן לחלוטין. לכן, התמכרות לתענוגות (עודפות) נתפסת כאיום גדול יותר על מידת המתינות (האמצע) מאשר חוסר רגישות לתענוגות (חוסר). הדבר משקף כיצד הנטיות שלנו עצמן מעצבות את הבנתנו לגבי מה נראה כמתנגש ביותר עם מידה טובה.
"לדוגמה, אנחנו עצמנו נוטים באופן טבעי יותר לתענוגות, ולכן קל יותר לסחוף אותנו לעבר פינוק עצמי מאשר לעבר התנהגות מתאימה."
אריסטו מצביע על משהו יסודי באופי האנושי: אנחנו נמשכים באופן טבעי לעבר הנאה. בגלל הנטייה הזו, לעיתים קרובות קל לנו יותר להיגרר ולהפוך לתאוותנים (לחפש הנאה מופרזת) מאשר לשמור על איזון ושליטה עצמית (מה שהוא מכנה מתינות). בעצם, הנטייה הטבעית שלנו לחפש דברים שמעניקים הנאה מקשה עלינו להישאר בדרך האמצע של המתינות.
"אנו מתארים כמרוחק מן האמצע יותר דווקא את הכיוונים שבהם אנו נוטים לסטות בצורה קיצונית יותר; ולכן הנהנתנות, שהיא מצב של עודפות, מנוגדת יותר למתינות."
אריסטו מדגיש כאן שכאשר אנחנו חושבים על מה שהכי מנוגד ל"מידה" (האמצע המאוזן והמעולה מבחינה מוסרית), אנחנו נוטים לשקול את הכיוון שאליו, כבני אדם, יש לנו יותר נטייה להגזים. במילים אחרות, אנחנו נוטים לראות את הקיצוניות שהכי מושכת אותנו כזו שהכי מנוגדת למידה הטובה. לדוגמה, במקרה של האיפוק (שליטה עצמית), אנשים נוטים יותר להימשך לעודף של סיפוק תענוגות—להתמסרות מוגזמת להנאות—מאשר לאדישות מוחלטת להנאה. בגלל זה, חוסר שליטה עצמית, כעודף, נראה כמנוגד יותר לאיפוק מאשר חוסר רגישות, שהוא חוסר. אריסטו מציין שהנטיות הטבעיות שלנו מעצבות את הדרך שבה אנו מגדירים מה נתפס כ"הכי מנוגד" למידה הטובה.