אתיקה

אריסטו מסביר שמתוך שלוש ההשקפות – המידה הטובה (המצב הממוצע) ושתי הקצוות (עודף וחֶסֶר) – הקצוות מנוגדים זה לזה בצורה הישירה ביותר. הניגוד הזה חזק יותר מן הניגוד שבין כל אחד מהקצוות לבין המצב האמצעי. הוא משתמש באנלוגיה של גודל: בדיוק כפי שמשהו גדול מאוד וקטן מאוד רחוקים זה מזה יותר מאשר כל אחד מהם רחוק מגודל ממוצע (ה"מאוזן"), כך גם הקצוות בהתנהגות או באופי רחוקים יותר זה מזה מאשר מהמידתיות, שהיא דרך האמצע המאוזנת.

אריסטו מציין כי אף שהקצוות של תכונה מסוימת עשויים להיראות מנוגדים לחלוטין למצב ה"מידה" המאוזן, לעיתים אחד הקצוות יכול במידה מסוימת לדמות יותר למידה הבינונית בהשוואה לקצה השני. לדוגמה, פזיזות (עודף של אומץ) יכולה להיראות קצת דומה לאומץ (התכונה המאוזנת), בעוד שפחדנות (חוסר באומץ) רחוקה הרבה יותר מאומץ. באופן דומה, פזרנות (הוצאת יתר) עשויה להיראות קרובה במעט לנדיבות (שמייצגת מתינות) בהשוואה לקמצנות (חוסר נכונות לתת).

עם זאת, כאשר משווים בין שני הקצוות עצמם – פזיזות מול פחדנות, או פזרנות מול קמצנות – הם שונים מאוד ואף מנוגדים לחלוטין. הנקודה של אריסטו כאן היא שהקצוות, בהיותם רחוקים כל כך זה מזה, אינם רק הניגוד המוחלט ביותר זה לזה, אלא גם הכי פחות דומים למידה הטובה שבמרכז.

אריסטו מדגיש נקודה חשובה כאן: כאשר אנו מדברים על "ההפכים"—דברים שהם מנוגדים זה לזה באופן ישיר—הם מוגדרים כדברים שהם הכי מרוחקים בטבעם, או הרחוקים ביותר זה מזה. ככל שהפער בין שני דברים גדול יותר, כך הם יותר מנוגדים או הפוכים זה לזה. לדוגמה, כאשר משווים תכונות קיצוניות (כמו פחדנות קיצונית וחוסר זהירות קיצוני), הן שונות ומנוגדות הרבה יותר זו לזו מאשר הן למצב ה"מידתי" המאוזן, כמו אומץ. במילים אחרות, ככל ששני מצבים שונים יותר זה מזה, כך הם מייצגים הפכים אמיתיים יותר.