אתיקה

אריסטו אומר שיש שלוש דרכים עיקריות שבהן האופי או ההתנהגות של אדם יכולים להתעצב. שתי דרכים מהן הן פגומות או מזיקות, והוא מכנה אותן מגרעות (חטאים). אלה נגרמות מעודף (הפרזה) או חוסר (מחסור) במשהו. הסוג השלישי, שהוא המצב הרצוי, הוא מידה טובה, הנמצאת באמצע—נקודת איזון בין שני הקצוות. שלושת המצבים—הפרזה, מחסור והאמצע—נמצאים במעין התנגדות זה לזה, שכן הם מייצגים דרכי פעולה או תחושות שונות במהותן.

אריסטו מסביר את הרעיון ש"מעלה", המשמעות האמצעית או המצב המאוזן, ממוקמת בין שני קצוות—אחד של עודף והשני של חוסר. קצוות אלו הם פגמים מוסריים (מידות רעות), והם מנוגדים גם למעלה וגם זה לזה.

כדי להבהיר, ניתן לחשוב על זה כמו משקל: אם "שווה" הוא הנקודה האמצעית, הוא גדול יחסית למשהו קטן יותר אך קטן יחסית למשהו גדול יותר. באופן דומה, המצב האמצעי או המעלה (האמצע) עשוי להיראות מוגזם בהשוואה לחוסר (מעט מדי ממשהו) אבל חסר בהשוואה לעודף (הרבה מדי ממשהו). הדבר נכון הן בנוגע לרגשות ("תשוקות") והן בנוגע לפעולות.

לדוגמה, אומץ (המעלה) הוא המצב האמצעי בין שני קצוות—פחדנות (חוסר אומץ) ופזיזות (עודף אומץ). אומץ עשוי להיראות נועז מדי בעיני הפחדן, אך זהיר מדי בעיני הפזיז. דינמיקה זו נכונה לגבי מעלות רבות, שבהן המצב האמצעי מוגדר ביחס לשני הקצוות המנוגדים.

אריסטו מסביר שאדם המחזיק במידה הטובה או ב"דרך האמצע" (המצב המאוזן) עשוי להתפס בצורה שונה בהתאם לפרספקטיבה של אלו שנמצאים בקצוות. לדוגמה:

- אדם אמיץ, המוצא את האיזון בין פחד לביטחון עצמי, עשוי להיראות פזיז או "חסר אחריות" בעיני אדם שהוא מפוחד יתר על המידה (פחדן). עם זאת, אותו אדם אמיץ עשוי להיראות הססן או "פחדן" בעיני אדם שהוא נועז יתר על המידה (פזיז).

- באותו אופן, אדם מתון, שמפגין שליטה עצמית, עשוי להיראות כנהנתן בעיני אדם שהוא מוגבל יתר על המידה (חסר תחושת עונג). מצד שני, עבור אדם שמגזים בהנאה (מרבה תענוגות), האדם המתון עשוי להיראות חסר רגש או אטום.

- אדם נדיב, שמוצא את האיזון הנכון בנתינה, עשוי להיראות בזבזן או "פזרן" בעיני אדם שצובר עושר (קמצן). אך, בעיני אדם בזבזן, הנדיב עשוי להיראות זהיר מדי או "חסר נדיבות" (קמצני).

הרעיון המרכזי הוא שהמידה הטובה קיימת כעמדה מאוזנת בין קצוות, אך אלו הנמצאים בקצוות נוטים לראות אותה דרך הפרספקטיבה המוטה שלהם, כשהם מפרשים את האיזון כמתקרב יותר לקצה הנגדי.

אריסטו מציין כיצד אנשים שנמצאים בקצוות (אלו שיש להם עודף או חוסר בתכונה מסוימת) לעיתים קרובות שופטים בצורה שגויה את אלו שמגלמים את האיזון המעלה, כלומר את "השביל האמצעי" המוסרי. למעשה, אנשים נוטים לראות אחרים דרך הפריזמה של הקיצוניות שלהם עצמם. לדוגמה, אדם פחדן—שחסר אומץ—עשוי לראות אדם אמיץ כפורק עול או "פזיז" יתר על המידה, כיוון שמעשיו של האדם האמיץ נראים מוגזמים ביחס להלך הרוח הביישני של הפחדן. מצד שני, מישהו שהוא פזיז וחסר זהירות באופן קיצוני עלול לראות את אותו אדם אמיץ כיותר מדי זהיר או אפילו פחדן, בגלל שהאיפוק של האדם האמיץ מנוגד לנטייה של הפזיז לגלוש מעבר לגבולות.

הדינמיקה הזו אינה מוגבלת לאומץ בלבד. היא חלה על כל המידות הטובות. אנשים הנמצאים בקצוות משליכים את הסיווג וההשיפוט שלהם על אחרים, ורואים את אלו שבאמצע כקרובים להקצה הנגדי יותר ממה שהם באמת. אריסטו מדגיש זאת כדי להראות כיצד מציאת שביל האמצע המוסרי יכולה לעיתים להיות לא מובנת או מעוותת על ידי אחרים, במיוחד אלו שרחוקים ממנו.