אתיקה

אריסטו מציין שיש איזונים או "אמצעים" לא רק במעשים, אלא גם בתגובות רגשיות – או כפי שהוא מכנה זאת, "תשוקות" או רגשות. הוא מכיר בכך שבושה בפני עצמה אינה מוגדרת כ"מידה טובה" (כמו אומץ או נדיבות), אך אנשים עדיין מעריכים ומשבחים את אלו שמפגינים צניעות – תחושת בושה מאוזנת. כלומר, היכולת לחוש בושה במידה הנכונה ובמצבים המתאימים נחשבת לאיכות חיובית, גם אם הבושה עצמה לא מסווגת כמידה טובה במובן המחמיר של המילה.

אריסטו מדגיש שהרעיון של "האמצע," או האיזון, אינו חל רק על מידות של פעולה, אלא גם על תגובות רגשיות, כמו תחושות של בושה. בקצה האחד יש מישהו שהוא ביישן יתר על המידה, מרגיש בושה מכל דבר, אפילו כשאין לכך סיבה מוצדקת. בקצה השני, יש את האדם חסר הבושה, שאינו חווה מבוכה או אשמה, אפילו במצבים שבהם עליו להרגיש זאת. האדם שנמצא באמצע, שמרגיש בושה באופן מתאים כשיש לכך הצדקה, נחשב למתון, ומשקף את האיזון הנכון. הנקודה היא שגם לרגשות שלנו יכולה להיות איזון אידיאלי בין עודף לחוסר, ומצב מאוזן זה הוא דבר ראוי לשבח.

חלק זה מתמקד באופן שבו אנשים מגיבים רגשית להצלחה או למזל של אחרים ומזהה את התגובה המאוזנת והראויה בתור האידיאל. אריסטו מתאר את הכעס הצודק כאמצע, או ה"מידה הנכונה", בין שני הקצוות הבעייתיים: קנאה ושנאה.

- אדם עם כעס צודק מרגיש כאב או אי-נוחות רק כאשר מישהו זוכה למזל טוב שהוא אינו ראוי לו. תגובה זו אינה נובעת מרוע לב או קטנוניות, אלא מושרשת בתחושת הגינות וצדק. זוהי התגובה הרגשית הראויה כאשר מתרחשת עוולה.

- קנאה, הנמצאת באחד הקצוות, מתבטאת כאשר אדם מרגיש מצוקה לנוכח כל הצלחה או מזל טוב של אחרים, בין אם הם ראויים לכך או לא. זו תגובה מופרזת הנובעת מקנאות ולא מהגינות.

- בקצה השני, שנאה מייצגת אי-יכולת להרגיש כל כאב כאשר אחרים זוכים להצלחה בלתי ראויה. למעשה, אדם שנוא עשוי אף לחוש שמחה לנוכח חוסר מזלם של אחרים או לחגוג עוול, דבר שהוא בעייתי באותה מידה, אך בכיוון ההפוך.

נקודתו של אריסטו כאן היא שהרגשות כלפי הצלחתם של אחרים צריכים להיות מונחים על ידי צדק. האדם המוסרי אינו מתעב כל הצלחה (כמו הקנאי), אך גם אינו עיוור ליתרונות בלתי הוגנים (כמו השונא). במקום זאת, הוא נמצא באמצע, בעמדה מאוזנת מבחינה מוסרית, שבה הוא מגיב באופן הולם למה שבאמת בלתי צודק. הדבר מחזק את הנושא הרחב יותר של אריסטו, לפיו מידות טובות נמצאות לעיתים קרובות ב"מידה הנכונה" בין קצוות מזיקים.

אריסטו מציין שצדק הוא מושג מורכב ואינו מתאים בקלות לקטגוריה או הגדרה אחת ברורה. הוא מכיר בכך שיש לו פרשנויות רבות, ובגלל המורכבות הזאת, הוא דוחה את ההסבר המפורט שלו לשלב מאוחר יותר ביצירה. הגישה שלו תהיה לפרק את הצדק לשני סוגים ספציפיים ולנתח כיצד כל אחד מהם מייצג "אמצע" מאוזן. באופן דומה, גם על המעלות האינטלקטואליות האחרות – אלה שהן קשורות לשכל – יתקיים דיון מפורט יותר בהמשך. במילים אחרות, כאן הוא מכין את הקורא לצלול לעומקן של המושגים הללו לאחר שהבסיס הרעיוני יהיה מונח.