אתיקה

אריסטו מציג עתה שלושה תחומים חדשים שבהם מציאת ה"מידה הנכונה" היא מפתח להתנהגות מוסרית. תחומים אלו עוסקים באופן שבו אנו מתקשרים עם אחרים דרך דברינו ומעשינו. עם זאת, הם נבדלים זה מזה מכיוון שכל אחד מהם מתמקד בהיבט ייחודי של אינטראקציות חברתיות:

1. תחום אחד מתמקד באמת – עד כמה אדם כן ואמיתי בתקשורת שלו.
2. שני התחומים האחרים מתמקדים בנעימות – עד כמה אדם נעים או חביב להיות בסביבתו. הנעימות מחולקת לשניים נוספים:
- נעימות בהומור או בשעשוע (כמו להיות שנון או מבדר בצורה הנכונה).
- נעימות כללית, כאשר מתנהלים עם אחרים בחיי היומיום (כמו להיות ידידותי וחביב בשיחה ובהתנהגות).

אריסטו מתחיל להסביר קטגוריות אלו בפירוט, ומדגיש שלכל קטגוריה יש "מידה נכונה" (איזון אידיאלי) שהיא ראויה לשבח, בעוד שהליכה רחוק מדי או חוסר התקרבות מספקת (קיצוניות) מובילה לפגמים באופי.

אריסטו מדגיש את החשיבות שבדיון בדוגמאות של המידות הטובות והמידות הרעות, משום שזה עוזר לנו להבין באופן ברור את עיקר הרעיון שלו: המידות הטובות קשורות להשגת "מידה נכונה" מאוזנת בין קצוות. מצב מאוזן זה ראוי לשבח ומייצג את הדרך הנכונה לחיות, בעוד שהקצוות – בין אם מדובר ביותר מדי או בפחות מדי – הם פגומים וראויים לביקורת. הוא גם מציין שרבות מהתכונות והמצבים הללו עדיין אינם מחזיקים בשמות ספציפיים, ולכן הוא מציע להמציא מונחים שיבהירו את הרעיונות ויהפכו אותם לקלים יותר לתקשורת. הנקודה המרכזית כאן היא שהבנת ה"מידה הנכונה" ושמותיה, כמו גם הקצוות, עוזרת לנו לתפוס את הרעיון של מציאת איזון בכל היבטי החיים.

כאן מתמקד אריסטו באופן שבו אנשים מתמודדים עם אמת וכנות, וקושר זאת לרעיון שלו על האיזון ה"מידתי" בין שני קצוות. אדם שמפגין את האיזון הנכון במידת האמת שלו הוא מישהו כן או ישר—וזה מה שאריסטו מכנה "אמתיות," שהיא האידיאל.

מצד שני, הקצוות הם או הגזמה או הפחתת ערך בעת הצגת האמת:

1. פארנות (התפארות): זהו מצב שבו אדם מנפח או מגזים את האמת, לעיתים קרובות במטרה להראות את עצמו מרשים יותר. אדם כזה מכונה "מתפאר."

2. צניעות מזויפת: זהו ההפך, שבו אדם מפחית מערך האמת בכוונה, לעיתים מתוך רצון להיראות צנוע או שמור באופן מוגזם. אדם כזה מתואר כ"בעל צניעות מזויפת."

אריסטו מדגיש שהגישה המאוזנת—אמתיות—היא ראויה לשבח, בעוד הקצוות הם פגומים ופחות מוסריים. מדובר בלדבר בכנות מבלי להגזים או להמעיט בערכה של המציאות.

אריסטו מדבר על איך אנשים מתנהגים בכל הנוגע להומור ולהצחיק אחרים. לדבריו, יש דרך מאוזנת להתמודד עם הומור, והוא מכנה זאת "שנינות"—זהו האיזון האידיאלי שבו אדם מפגין חוש הומור נכון בזמן הנכון ובאופן המתאים.

בקצה אחד, ישנו עודף של הומור, אותו הוא מכנה "ליצנות". אדם שמתנהג כך, "ליצן", מנסה יותר מדי להיות מצחיק, לעיתים באופן מוגזם או בוטה שיכול להפוך לבלתי הולם או מעצבן.

בקצה השני, ישנה חסרון של הומור, אותו הוא מתאר כ"ברבריות". "ברבר" חסר לחלוטין חוש הומור, או שאינו משתתף בבידור וברגעים קלילים, מה שהופך אותו לרציני מדי, נוקשה, או אפילו לא נעים להיות בסביבתו במצבים שבהם הומור מתאים.

במילים פשוטות, אריסטו אומר: בכל הנוגע להומור, מדובר באיזון. יותר מדי עלול לעצבן, מעט מדי עלול להפוך את האדם לשעמום, אבל מציאת האמצע יוצרת אינטראקציה נעימה ומהנה.

אריסטו מדבר כאן על האופן שבו אנשים מתקשרים זה עם זה בחיי היומיום, במיוחד מבחינת נעימות או נוחות ביחסים. הוא מסביר שהדרך הטובה ביותר לגשת לכך היא לשאוף ל"דרך האמצע" או לאיזון, שאותו הוא מכנה "הממוצע". במקרה הזה, הממוצע הוא חברותיות—להיות נעים בצורה טבעית, כנה, ומתאימה למצב.

אם מישהו הולך לקיצוניות של להיות נעים מדי, יש שתי אפשרויות בהתאם לכוונותיו. אם הם פועלים בנעימות יתר ללא סיבה או מטרה אמיתית, אריסטו מכנה אותם חנפנים—כלומר, מישהו שהוא כנוע מדי או להוט מידי לרצות (כמו "מחפש אישורים"). אבל אם הם נעימים בצורה מוגזמת כי הם רוצים להשיג משהו לעצמם, אריסטו קורא להם מתחנפים—כאלה שמנצלים נעימות יתר כדי לתמרן אחרים לטובתם.

מהצד השני, אם מישהו אינו נעים כלל ומתנהג באופן קשוח או לא נעים באופן קבוע, אריסטו מתאר אותם כמריבים או זעומים. אלו אנשים שקשה להסתדר איתם, לא נעימים או ווכחניים כמעט בכל מצב.

המסקנה העיקרית היא שכאשר מדובר באינטראקציות עם אחרים, לא להיות נעים מדי ולא להיות מריר באופן עקבי הם התנהגויות רעות. במקום זאת, השאיפה לחברותיות מאוזנת וכנה היא הדרך המוסרית והראויה ביותר להתנהגות.