אתיקה

אריסטו מסביר שגם דברים כמו כעס ניתן לגשת אליהם בצורה מאוזנת. זה לא רק עניין של להימנע מכעס לחלוטין או לבטא אותו בחופשיות וללא שליטה—יש מידה נכונה ודרך נכונה להרגיש ולבטא כעס. מצב מאוזן זה הוא מה שהוא מכנה "המעלה הבינונית". מדובר במציאת דרך האמצע שבה הכעס הוא הולם ומוצדק, מבלי לתת לו להשתלט עליך או להיות אדיש לחלוטין לדברים שאמורים לעורר תגובה רגשית מסוימת.

אריסטו מציין כי לא לכל המידות הטובות והמידות הרעות יש שמות מוכרים או מוגדרים היטב. עם זאת, מכיוון שאנשים נוהגים לתאר אדם שמתמודד עם כעס בצורה ראויה כ"בעל מזג טוב", הוא מציע להשתמש במונח זה כדי לתאר את האיזון הנכון – ה"מידה האמצעית" – בהתנהלות עם כעס. ה"מזג הטוב" מתייחס למצב מאוזן שבו אדם מגיב למצבים במידה מתאימה של כעס, תוך הימנעות מקיצוניות. הכוונה היא להיות שקולים ומדודים בתגובות הרגשיות, במקום להגיב בהפרזה או להיות אדישים לחלוטין.

אריסטו אומר שבכל הנוגע להרגשת כעס, יש ספקטרום של התנהגות. בקצה אחד, ישנם אנשים שנכנסים לכעס בקלות רבה מדי או בכמות מופרזת, והוא מכנה אדם כזה רגזן (נוטה לכעס). ההרגל או הפגם של להיות כועס לעיתים קרובות ובאופן מופרז נקרא רגזנות, וזה נחשב כחטא - כישלון מוסרי או פגם באופי. למעשה, אלו הם האנשים שמתפרצים במהירות או בוערים בזעם על דברים שלא מצדיקים תגובה כה קיצונית.

כאן, אריסטו מדבר על האופן שבו אנשים מנהלים את הכעס שלהם. הוא מזהה "אמצע," איזון אידיאלי, ושני קצוות – יותר מדי כעס ומעט מדי כעס. אדם ש"נופל בחסר" הוא מישהו שאינו כועס אפילו במצבים שבהם כעס היה מתאים או מוצדק. אריסטו מכנה אדם כזה "חסר כעס" (inirascible), ואת החסר הזה הוא מכנה "חוסר כעס" (inirascibility). במונחים מודרניים, מדובר על מישהו שאולי חסרה לו המוטיבציה הרגשית או התשוקה הנדרשת להגיב באופן חזק לדברים שבאמת לא תקינים, מה שעלול להוביל לפסיביות או לחוסר עניין במצבים שבהם פעולה או עימות יכולים להיות נחוצים. למעשה, הם מפגינים חוסר בביטוי או בתגובה לכעס.