ספר 2 / פרק 7
פסקה 2 - האמצע בנוגע לכסף וכבוד
הסבר - חלק אחר חלק
"ביחס למתן ולקבלה של כסף, המידה הנכונה היא נדיבות, בעוד שהקיצוניות בצד אחד היא בזבזנות, ובצד השני – קמצנות. בפעולות אלו אנשים נוטים לחרוג או להחסיר בדרכים מנוגדות: הבזבזן מגזים בהוצאה וממעט בקבלה, בעוד שהקמצן מגזים בקבלה וממעט בהוצאה."
כאן אריסטו משתמש במושג "האמצע" (איזון או מתינות) כדי לדון באופן שבו אנשים מתמודדים עם כסף. נדיבות מייצגת את הגישה המאוזנת והמידתית ביחס למתן ולקבלת כסף. מדובר בניהול כסף בצורה מחושבת, נתינה במידה הנכונה מבלי להיות פזרני, וגם הימנעות ממיקוד יתר בצבירת או אגירת עושר.
בקצוות של הספקטרום הזה נמצאים שני פגמים: פזרנות וקמצנות. אדם "פזרן" מוציא כסף באופן מופרז, לעיתים בצורה חסרת אחריות או בזבזנית, אך לא מקדיש תשומת לב מספקת להשגת כספים או לניהול מושכל של המשאבים שלו. לעומת זאת, אדם "קמצן" (או חסכן יתר על המידה) ממוקד מדי בצבירה ובאגירת כסף, אך חסר לו נדיבות או שהוא נמנע מלהוציא כסף גם במצבים שבהם נכון להוציא.
בסופו של דבר, אריסטו מציין שהמידה הנכונה ביחס לכסף היא באיזון: הימנעות מבזבזנות מצד אחד ומקמצנות מצד שני.
"(כעת אנו מציגים רק מתווה או סיכום כללי, ואנו מסתפקים בכך; בהמשך מצבים אלו יוגדרו בדיוק רב יותר.)"
בחלק זה, אריסטו למעשה אומר שהדיון הנוכחי הוא רק סקירה כללית בקווי מתאר רחבים של הרעיונות. הוא מציג תקציר גס של המידות הטובות, הרעות ו"האמצע" ביניהן, מבלי להיכנס לעומק בשלב זה. הוא מציין שברבות הזמן הוא יבחן את המושגים הללו בדיוק ובפירוט רב יותר.
זה חשוב מפני שזה מדגיש שמה שבא אחר כך הוא יותר כמו סקיצה - מסגרת - ולא הסבר מלא וסופי. הוא מתווה את הבסיס הכללי לפני שהוא מתעמק בפרטים המורכבים יותר. גישה זו מאפשרת לקוראים להבין תחילה את המבנה הכללי, לפני שהם מתמודדים עם הנקודות המדויקות שדורשות ניתוח מעמיק יותר.
"באשר לכסף, קיימות גם נטיות אחרות - מידתיות, שהיא פאר (מפני שאדם מפואר שונה מאדם נדיב; הראשון עוסק בסכומים גדולים, בעוד שהשני עוסק בסכומים קטנים), עודף, שמתבטא בחוסר טעם וגסות, וחסר, שמתבטא בקמצנות. נטיות אלו נבדלות ממצבים המנוגדים לנדיבות, והאופן שבו הן שונות יוסבר מאוחר יותר."
אריסטו ממשיך את דיונו על ה"מידה האמצעית"—האמצע הרצוי בין שני קצוות קיצוניים—והפעם מתמקד בכך כיצד אנשים מתנהלים עם כסף. הוא מסביר שבנוסף לנדיבות, שעוסקת בנתינה ולקיחה נכונה של סכומים קטנים, קיימת מידה טובה נוספת הנקראת פאר. הפאר מתייחס להתנהלות נכונה עם סכומי כסף גדולים והוא שונה מנדיבות.
כאשר מתמודדים עם סכומים גדולים של כסף, אריסטו מזהה שני קצוות או חסרונות:
1. חוסר טעם וגסות רוח (עודף): זה מתרחש כאשר מישהו מוציא כסף רב בצורה שאינה מתאימה, מוגזמת, ראוותנית או גסה, לעיתים בלי מטרה או בלי עדינות.
2. קמצנות מוגזמת (חסר): זהו הקצה ההפוך—התנהגות קמצנית מדי או סירוב להוציא כסף בכלל, גם במקרים שזה נדרש ומתאים.
אריסטו מדגיש כאן שהמעלה של פאר אינה רק בהוצאה של סכומי כסף גדולים, אלא בהוצאה שלהם בדרך הנכונה, למשל למטרות משמעותיות או ראויות. באופן דומה, הקצוות הללו (חוסר טעם/גסות רוח מול קמצנות) הם אינם זהים לחסרונות שקשורים בהתנהלות עם סכומים קטנים ויומיומיים, אשר נדונים כחלק מהמידה של נדיבות. הוא רומז שירחיב על ההבדלים הספציפיים בין המצבים הללו בהמשך הטקסט.
"ביחס לכבוד ולעדר כבוד, המידה הנכונה היא הגאווה הראויה, בעוד שהקיצוניות היא סוג של "הבל ריקני", והחיסרון הוא ענווה מיותרת. כפי שאמרנו שידידות קשורה לנדיבות, אך שונה ממנה בכך שהיא עוסקת בסכומים קטנים, כך יש גם מצב יחסית דומה לגאווה הראויה, שבו עוסקים בכבודים קטנים, בעוד שגאווה ראויה מתמקדת בכבודים גדולים."
אריסטו בונה כאן על הרעיון הרחב שלו שהמידות הטובות נוגעות למציאת איזון – "מידה אמצעית" – בין שני קצוות, או פגמים. במקרה הזה, הוא מתייחס לאופן שבו אנשים תופסים ומעריכים כבוד.
המצב המאוזן או המידה האמצעית ביחס לכבוד והכרה נקרא גאוותנות ראויה. משמעות הדבר היא להעריך את עצמך ואת הישגיך באופן מתאים – לא להעריך יתר על המידה את ערכך ולא לזלזל בו. זו תחושת כבוד עצמי בריאה שמתאימה למציאות.
אם מישהו מגזים ברצון לקבל כבוד, הוא נופל לריקנות ראוותנית. אדם כזה עלול להשתוקק להערצה באופן מופרז או לנהוג בדרכים מוגזמות כדי להיראות חשוב, וכל זאת על בסיס הערכה עצמית רדודה או חסרת שחר. זו הגזמה שנמצאת בקצה ה"יותר מדי" של הסקאלה.
מצד שני, אם מישהו אינו מעריך את ערכו כלל, הוא נופל לענווה מופרזת. אדם כזה אינו מעניק לעצמו את הקרדיט המגיע לו, ממעיט מערכו או מתרחק מהכרה, אפילו כשהיא מוצדקת.
לבסוף, אריסטו מציין הקבלה בין כבוד למה שדיבר עליו קודם בנוגע לכסף: כפי ש"נדיבות" מתייחסת להוצאות יומיומיות קטנות בעוד "הדר" מתייחסת לפעולות נדיבות גדולות ומפוארות, כך גם כאן יש מעין מקבילה בקנה מידה קטן יותר. הגאוותנות הראויה עוסקת בכבוד גדול, בעוד שקיימת מידה טובה אחרת (שאינה נקראת כאן בשם) המתאימה לאופן שבו אנשים מתמודדים עם הכרה במצבים קטנים יותר. באופן מהותי, הדבר מרמז שהגישה שלנו כלפי "כבוד גדול" לעומת "כבוד קטן" דורשת איזון דומה, אך עשויה לפעול באופן שונה במקצת.
"שכן אפשר להשתוקק לכבוד כפי שראוי, יותר ממה שראוי, או פחות ממה שראוי. והאדם שמגזים בתשוקתו נקרא שאפתן מדי, האדם שחסר לו בתשוקה נקרא חסר שאפתנות, ואילו האדם האמצעי, המאזן בין הקצוות, אין לו שם."
אריסטו מסביר שכאשר מדובר בחיפוש כבוד (הכרה או הערכה מאחרים), ישנו ספקטרום של התנהגות. אפשר לשאוף לכבוד במידה הנכונה, במידה מופרזת או במידה מועטה מדי. אדם ששואף לכבוד באופן מופרז – מעבר למה שראוי – מכונה שאפתן. לעומת זאת, מי שמייחס מעט מדי חשיבות לכבוד – פחות מהמינימום ההגיוני – נקרא חסר שאיפה. עם זאת, האיזון האידיאלי, שבו האדם שואף לכבוד במידה המתאימה והמאוזנת, אינו מוגדר עם שם ספציפי. היעדר השם עבור האיזון הזה משקף את הקושי לקבוע או להגדיר במדויק סגולה בכל מקרה ומקרה.
"גם התכונות הללו חסרות שם, פרט לכך שהתכונה של האדם השאפתן נקראת שאפתנות. לכן, האנשים שנמצאים בקצוות טוענים שהם בעצם שייכים למקום האמצעי; ואנחנו עצמנו לעיתים קוראים לאדם האמצעי שאפתן ולעיתים לא שאפתן, ולעיתים משבחים את האדם השאפתן ולעיתים את הלא שאפתן."
אריסטו מציין שלא לכל התכונות המוסריות יש שמות מוגדרים, מה שמקשה על הדיון בהן. לדוגמה, בנוגע לשאיפה לכבוד, האדם שנמצא בקיצוניות אחת – זה שחפץ בכבוד באופן מופרז – נקרא "שאפתן", והמונח הזה משמש לתיאור הנטייה שלו ("שאפתנות"). אך לאדם שחפץ בכבוד מעט מדי אין שם רשמי. גם למי שנמצא בעמדה הממוצעת והמאוזנת (שחפץ בכבוד כפי שראוי) אין שם מוגדר.
העדר הבהירות הזו בשמות מוביל לבלבול: לעיתים אנשים מבלבלים או מכנים בטעות את אלו שבדרך הממוצעת כאילו הם שייכים לקצוות. לדוגמה, מישהו עשוי לקרוא לאדם מאוזן "שאפתן" אף על פי שהוא לא מופרז בכך, או "חסר שאפתנות" אף על פי שהוא בסך הכול צנוע. בנוסף, החברה לעיתים משבחת אדם שמראה שאפתנות יתר (על כך שהוא חותר להצלחה) ובזמנים אחרים משבחת אדם שמראה מעט שאפתנות (על היותו עניו). אי-העקביות הזו בהגדרות ובשבחים היא חלק מהאתגר שאריסטו מדגיש, והוא מבטיח להסביר את התופעה הזו באופן מעמיק יותר בהמשך הטקסט.
"הסיבה לכך שאנו עושים זאת תוסבר בהמשך; אבל לעת עתה, הבה נדון ביתר המצבים לפי השיטה שכבר צוינה."
אריסטו מסיים את החלק הזה בהכרה בכך שהמושגים והשיפוטים בנוגע למידות טובות ורעות מסוימות עשויים להיות מעורפלים. לדוגמה, כשמדובר בתכונות כמו שאפתנות, אנשים לעיתים קרובות לא מסכימים אם זו תכונה חיובית או שלילית. חוסר עקביות זה נובע מכך שחלק מהקצוות בהתנהגות יכולים להיראות דומים להתנהגות מידתית וטובה, בהתאם להקשר. אריסטו מציין שהוא יסביר מדוע זה קורה מאוחר יותר, אבל כעת הוא מתמקד בהמשך תיאור המידות הטובות והרעות האחרות, תוך שימוש באותה שיטה של זיהוי "האמצע" בין עודף לחוסר.
במילים פשוטות יותר: אריסטו מצביע על כך שהדעות שלנו לגבי תכונות מוסריות עשויות להיות לא עקביות, כי ישנם מצבים שבהם קיצוניות מסוימת (כמו שאפתנות יתר או חוסר בשאפתנות) עשויה להיראות כמידה אידיאלית, תלוי בנסיבות. הוא מכיר בחוסר העקביות הזה, אך בוחר להמשיך לדון במידות אחרות באופן שיטתי, תוך שהוא שומר הסבר מעמיק יותר להזדמנות אחרת.