אתיקה

אריסטו מדגיש שאמנם עקרונות כלליים מועילים להבנת ההתנהגות האנושית, אך הם אינם מספיקים בפני עצמם. הערכה אתית אמיתית חייבת להתייחס למקרים ספציפיים ואינדיבידואליים, שכן ההתנהגות האנושית קשורה באופן מהותי למצבים ממשיים ופרטניים. במילים אחרות, אתיקה אינה עוסקת רק בחוקים כלליים ומופשטים – אלא באופן שבו עקרונות אלו מתיישבים ומנחים פעולות במצבים אמיתיים בעולם.

אריסטו מתעמק ברגשות ובהתנהגויות מסוימות כדי להמחיש את רעיון ה"מידה הנכונה", או האיזון, במידות הטובות. באמצעות הדוגמאות של פחד וביטחון, הוא מסביר שאומץ הוא השביל המאוזן שבין שני הקצוות. אם למישהו יש יותר מדי ביטחון ואין בו מספיק פחד, הוא פזיז או נמהר – הוא לוקח סיכונים מיותרים. לעומת זאת, אם מישהו פחדן יתר על המידה וחסר ביטחון, הוא פחדן – הוא נמנע מאתגרים או מסכנות בצורה מוגזמת. דבר מעניין שאריסטו מציין הוא שאין תמיד מונח לכל חוסר איזון: למשל, לאדם שיש בו מעט מדי חוסר-פחד אין כינוי ספציפי. הדבר משקף כיצד השפה והחברה לעיתים אינן מצליחות לשקף את כל הקצוות הללו.

אריסטו מתמקד כאן באופן שבו עלינו להתמודד עם הנאות וכאבים, תוך שהוא מדגיש במיוחד שמפתח הדבר הוא האיזון. הוא מזהה את האיפוק כ"מידה הנכונה" (הקו האמצעי והמידתי בין הקצוות) בכל הקשור להנאות. מה המשמעות של זה? זוהי היכולת ליהנות מהנאות מבלי להגזים או לתת להן לשלוט בך.

מצד שני, ישנו עודף, שאותו הוא מכנה הוללות. זה מתאר אנשים שנכנעים יותר מדי להנאות—הם נותנים לתשוקות ולחשקים שלהם לשלוט במעשיהם, לעיתים קרובות לרעתם.

באופן מעניין, אריסטו מתייחס גם לקיצוניות ההפוכה: חוסר בהנאה. הוא מתייחס לאנשים אשר דוחים או נמנעים מהנאות לחלוטין, עד כדי כך שהם אפילו לא מצליחים ליהנות מהשמחות הטבעיות של החיים (כמו אוכל טוב או חברות). מכיוון שזה נדיר, לא היה מושג לכך בזמנו, אך הוא מציע לקרוא לאנשים כאלה "חסרי רגישות".

במילים אחרות, המסר כאן הוא להימנע משני הקצוות. גם הגזמה בהנאה וגם היעדר מוחלט של הנאה מהחיים אינם בריאים; מציאת איזון מחושב ובוגר כלפי הנאות החיים היא סימן למידה טובה ולמעלה מוסרית.