ספר 2 / פרק 6
פסקה 5 - תורת האמצע
הסבר - חלק אחר חלק
"אם כן, המידה הטובה היא מצב של אופי הנוגע לבחירה, שנמצא בדרך האמצע, כלומר בדרך האמצע היחסית אלינו. דרך זו נקבעת על פי עיקרון תבוני, ועל פי העיקרון שבו האדם בעל החוכמה המעשית היה קובע אותה."
אריסטו מסביר מהי מעלה (מידה טובה) וכיצד היא פועלת בתכונות האופי ובתהליכי קבלת ההחלטות שלנו. מעלה אינה רק עניין של כוונות טובות או מוסריות; היא מצב של אופי. כלומר, מדובר במשהו שמושרש עמוק בתוך מי שאנחנו – חלק מהאישיות שלנו שמנחה את התנהגותנו.
המעלה עוסקת ב"בחירה," כלומר היא קשורה להחלטות מכוונות שאנו מקבלים, לא לאינסטינקטים או לפעולות אקראיות. היא כוללת בחירה מודעת כיצד לפעול מתוך תחושה של מהו הדבר הנכון.
כאשר אריסטו אומר שמעלה נמצאת "באמצע," הוא מתכוון לאיזון – לא יותר מדי, לא פחות מדי, אלא במידה הנכונה ביחס אלינו. במילים אחרות, האיזון הנכון תלוי במצב, באדם ובנסיבות שלו. מה שמדוד או הולם לאדם אחד לא בהכרח יהיה זהה לאדם אחר.
איזון זה אינו מושג במקרה או מתוך אינסטינקט; הוא "נקבע על פי עקרון שכלי." פירוש הדבר שהוא מונחה על ידי מחשבה הגיונית ותבונה. באופן ספציפי, הוא נקבע לפי סוג החשיבה שאדם בעל תבונה מעשית – אדם מנוסה, מחושב, ובעל מיומנות בקבלת החלטות טובות – היה מפעיל. לכן, המעלה היא השגת האיזון הנכון במעשינו באמצעות חשיבה רציונלית ובחירות שאדם חכם היה מחשיב לנכונות.
"כעת, המעלה היא אמצע בין שני חסרונות: האחד תלוי בהגזמה, והשני תלוי בחוסר. בנוסף, היא אמצע מכיוון שהחסרונות או נופלים מתחת למה שנכון או חורגים ממנו, הן ברגשות והן במעשים, בעוד שהמעלה מוצאת ובוחרת את הדרך האמצעית הנכונה."
אריסטו טוען כאן שהמעלה קיימת כאיזון, או "שביל הזהב," בין שני קצוות – מה שהוא מכנה מגרעות. קצה אחד כולל יותר מדי ממשהו (עודף), והקצה השני כולל פחות מדי (חסר). הקצוות הללו מובילים להתנהגויות או תחושות שהן מוסרית או מעשית בעייתיות, בעוד שהמעלה, לעומת זאת, היא האיזון האידיאלי.
לדוגמה:
- אומץ הוא מעלה הנמצאת בין שתי מגרעות: פזיזות (עודף של אומץ) ופחדנות (חוסר אומץ). האומץ משיג את ה"אמצע" בכך שהוא מפגין אומץ במידה הראויה, אך לא באופן מופרז.
- באותו אופן, נדיבות נמצאת באמצע בין בזבזנות (נתינה מופרזת) וקמצנות (נתינה מועטה מדי).
המעלה אינה מתבטאת בכך שמשיגים איזון זה במקרה – הדבר דורש בחירה מודעת ורציונלית. אדם שהוא בעל מעלה מתכוון לזהות ולפעול בדרך הביניים המאזנת הזאת – ובוחר את ה"מדויק" בתחושות ובמעשים. איזון זה אינו אותו דבר עבור כולם; הוא "יחסי לנו," בהתאם לנסיבות של כל אדם ומודרך על ידי התבונה.
"לפיכך, מבחינת מהותה וההגדרה הקובעת את עצם טבעה, המעלה (המידה הטובה) היא דרך האמצע; אך ביחס למה שטוב ונכון, היא בגדר קיצון."
אריסטו יוצר כאן הבחנה עדינה אך חשובה. הוא אומר שבאופן מהותי או טבעי ("מהות") המידה הטובה היא מציאת האיזון – ה"דרך האמצע" – בין שני קצוות: עודף וחוסר. לדוגמה, אומץ לב הוא האיזון בין פזיזות (עודף) לפחדנות (חוסר). איזון זה אינו זהה עבור כולם; הוא יחסי לאדם ונקבע באמצעות תבונה וחכמה.
עם זאת, כאשר מדובר בבחירה הנכונה לפעול, המידה הטובה אינה "ממוצעת" או "בינונית". להפך, היא קיצונית במונחים של מצוינות. היא מייצגת את שיא האופי האנושי, את הבחירה הטובה ביותר בכל מצב. לסיכום, אריסטו רואה במידה הטובה חיים באיזון האמצעי (המידה הנכונה), אך בכל הנוגע למצוינות מוסרית ולמעשה הנכון, המידה הטובה היא הנקודה העליונה ביותר.