אתיקה

אריסטו מסביר מדוע לא ניתן לראות במידות הטובות רק "תכונות טבעיות" – יכולות או כישורים בסיסיים שיש לנו מטבע בריאתנו, כמו היכולת להרגיש רגשות (למשל, כעס, פחד או שמחה). הוא מדגיש שאיננו מכנים אדם "טוב" או "רע", וגם לא משבחים או מגנים אותו, רק משום שיש לו את היכולת לחוות רגשות. לדוגמה, עצם העובדה שמישהו יכול להרגיש כעס אינה הופכת אותו לאדם עם מידה טובה או מידה רעה.

יתרה מכך, התכונות הטבעיות הללו הן משהו שנולדנו איתו – הן חלק מהטבע האנושי. אך היכולת לחוות רגשות לבד אינה הופכת אותנו לטובים או רעים מבחינה מוסרית. מבחינת אריסטו, מוסריות ומידות טובות נובעים ממשהו מעבר ליכולות הטבעיות הללו. הוא מתייחס לדיון מוקדם שבו הוא מבהיר שהמידות הטובות צריכות להיות מטופחות ומפותחות ולא טבועות בנו מלידה.

בקצרה, לא ניתן לצמצם מידות טובות רק ליכולות טבעיות לחוות רגשות, מכיוון שהימצאות היכולות הללו לבדן אינה קובעת את אופיו המוסרי של האדם. מידה טובה כוללת משהו יותר מודע ומכוון, שמתפתח מתוך תרגול ובחירה.

אריסטו מצמצם את ההבנה של מהן באמת המידות הטובות. הוא טוען שהמידות הטובות אינן פשוט תחושות או רגשות (תשוקות), כמו כעס או פחד, משום שדברים אלו קורים לנו באופן לא רצוני וללא שיפוט מוסרי – אנחנו לא בהכרח מקבלים שבח או האשמה רק על כך שאנחנו מרגישים משהו. באותה מידה, המידות הטובות אינן רק יכולות (כישורים טבעיים, כמו היכולת להרגיש רגשות), משום שנולדנו עם היכולות הללו, אך איננו נולדים מטבענו אנשים מוסריים או לא מוסריים. מכאן, המידה הטובה חייבת להיות דבר מעבר לכך – היא צריכה להיות מצב של אופי. בכך מתכוון אריסטו להלך רוח יציב ומכוון, דרך מפותחת של הוויה שקובעת כיצד אנחנו פועלים, מרגישים ובוחרים בחיים. זהו המסקנה שלו לגבי הבסיס (או "הסוג") של המידה הטובה.