אתיקה

בחלק זה, אריסטו אומר שפעולות נחשבות "צודקות" או "מתונות" אם הן דומות לפעולות שאדם צודק או מתון היה עושה באופן טבעי. במילים אחרות, האיכות או ה"טוב" של פעולה קשורים להתאמתה למה שאנשים מוסריים ומעלותיים היו בוחרים לעשות במצבים דומים. הוא מקשר את הפעולות המוסריות להתנהגותו של אדם בעל מעלה מוסרית, במקום להגדירן בצורה מנותקת.

אריסטו עושה הבחנה חשובה כאן: לא די פשוט לבצע פעולות שנראות על פני השטח כצודקות או מאופקות. כדי שמישהו באמת יהיה אדם צודק או מאופק, עליו לבצע את הפעולות הללו באותו אופן שבו אדם שהוא באמת צודק או מאופק היה נוהג. כלומר, הפעולות צריכות לנבוע מתודעה, כוונה ואופי פנימי נכון — עליהם לפעול מתוך הבנה, כוונה ועקביות. חיקוי של ההתנהגות בלבד מבלי להפנים את המידות הטובות (כגון פעילות מסיבות אנוכיות או במקרה) לא הופך באמת אדם למוסרי. במילים פשוטות, האיכות של המוטיבציה הפנימית והאופי של האדם חשובות לא פחות, אם לא יותר, מהפעולה החיצונית עצמה.

אריסטו מדגיש את החשיבות של תרגול והרגל בעיצוב אופיו של האדם. הוא אומר שלהיות אדם בעל סגולה – כמו מישהו שהוא צודק (הוגן) או מתון (בעל שליטה עצמית) – נובע מביצוע חוזר ונשנה של פעולות צודקות או מתונות. לא מספיק לדעת מהי צדק או מתינות בתיאוריה או לפעול כך פעם או פעמיים; למעשה, אתה הופך לאדם צודק או מתון על ידי תרגול עקבי של ההתנהגויות הללו. על פי השקפה זו, סגולה היא משהו שמטפחים דרך פעולה לאורך זמן, ולא משהו שנולדים איתו או משיגים במקרה.

אריסטו מדגיש שלהיות אדם טוב ומוסרי הוא לא משהו שקורה במקרה או מתוך כוונה בלבד. זה דורש תרגול פעיל. אם מישהו רוצה להיות צודק או מתון (מאוזן או בעל שליטה עצמית), הוא לא יכול להשיג זאת רק דרך הבנה תיאורטית של מהי צדק או מתינות. זהו התרגול החוזר של פעולות צודקות ומתונות שמעצב את האדם כך שהוא באמת יגלם בתוכו את המידות הטובות הללו. בלי לעסוק באופן עקבי בפעולות כאלו, אי אפשר אפילו להשיג את היכולת – או כפי שאריסטו אומר, את ה"פוטנציאל" – להפוך לטוב או למוסרי. המידה הטובה מתפתחת דרך הרגל, ולא מתוך ידע פסיבי.