ספר 2 / פרק 4
פסקה 2 - ידע ופעולה באומנויות
הסבר - חלק אחר חלק
"או שמא אין זה נכון אפילו לגבי האמנויות? ייתכן לבצע משהו שתואם את חוקי הדקדוק, בין אם במקרה ובין אם בעקבות הצעתו של אחר."
אריסטו מערער על הרעיון שהביצוע של פעולה "צודקת" או "מאופקת" באופן אוטומטי עושה את האדם לצודק או מאופק. הוא משתמש באנלוגיה מהאמנויות כדי להבהיר את הטענה שלו. בדיוק כמו בדקדוק או במוזיקה, אדם יכול לכאורה לפעול נכון על פי הכללים במקרה או פשוט בעקבות הנחיות שניתנו לו. אך הדבר לא מעיד על כך שהוא באמת מבין את המיומנות או רכש אותה בעצמו. באותו אופן, ביצוע פעולה מוסרית אינו מספיק כדי להפוך אדם למוסרי אלא אם כן הוא מבצע אותה בכוונה ובמודעות, מתוך אופי מפותח שהשיג בעצמו. לכן, ההתגלמות של מעלה מוסרית דורשת יותר מפעולות מבודדות—היא תלויה בתרגול מכוון ובהבנה פנימית.
"אדם ייחשב לדקדוקן רק כאשר הוא גם ביצע פעולה דקדוקית וגם ביצע אותה באופן דקדוקי; ומשמעות הדבר היא שהוא פועל בהתאם לידע הדקדוקי שקיים בתוכו."
אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה. הוא טוען שפעולה שנראית נכונה (לדוגמה, משפט נכון מבחינה דקדוקית) לא בהכרח מוכיחה שמישהו באמת מחזיק במיומנות או בידע המלאים (במקרה זה, דקדוק). כדי שאדם ייחשב כדקדקן אמיתי, הוא לא רק צריך לייצר פעולה דקדוקית נכונה, אלא עליו לעשות זאת בכוונה תחילה, על בסיס הבנה פנימית ומומחיות אמיתית בדקדוק – ולא במקרה או בהכוונה חיצונית.
משמעות הדבר היא שמיומנות אמיתית או מעלה (virtue) נובעת מפעולה שנעשית מתוך ידע וכוונה, ולא רק מהגעה לתוצאה נכונה במקרה או בעקבות הנחיות של אחרים. אריסטו מקשר את הרעיון הזה לצדק ולמעלות אחרות מהפסקה הקודמת: להיות בעל מעלה אמיתית דורש יותר מביצוע מעשים טובים בלבד – זה דורש הבנה ובחירה לפעול בצורה טובה מתוך כוונה מודעת.