ספר 2 / פרק 4
פסקה 1 - פיתוח המידה הטובה דרך פעולות
הסבר - חלק אחר חלק
"ניתן לשאול את השאלה, למה אנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שעלינו להפוך לצודקים על ידי ביצוע מעשים צודקים, ולמתונים על ידי ביצוע מעשים מתונים?"
כאן אריסטו מעלה שאלה מעוררת מחשבה: כיצד ניתן לומר שאדם הופך לצודק על ידי ביצוע פעולות צודקות או הופך למתון (בשל שליטה עצמית) על ידי ביצוע פעולות מתונות? זה נראה כמו פרדוקס. אם אדם מסוגל לבצע פעולות צודקות או מתונות, האם זה לא אומר שהוא כבר צודק או מתון מלכתחילה? הדבר מאתגר את הרעיון כיצד נוצרות המעלות — האם הפעולות יוצרות את המידה הטובה, או שמידה טובה חייבת כבר להתקיים בצורה כלשהי כדי שפעולות אלו יתרחשו.
"שהרי אם אנשים עושים מעשים צודקים ומתונים, הם כבר צודקים ומתונים, בדיוק כפי שאם הם פועלים בהתאם לכללי הדקדוק והמוזיקה, הם אנשי דקדוק ומוזיקאים."
אריסטו מתמודד כאן עם בלבול אפשרי: האם ביצוע חוזר של מעשים צודקים או מתונים כבר אומר שאדם מחזיק במידות האלו (צדק או מתינות), כפי שמי שפועל לפי כללי הדקדוק או המוזיקה כבר נחשב לדקדקן או מוזיקאי? הוא שואל שאלה על הקשר בין מעשים לבין התכונות או האופי הפנימי של האדם.
במילים פשוטות יותר: אריסטו שואל אם פעולה מוסרית באופן אוטומטי הופכת אדם ל-מוסרי, כמו שלנגן לפי כללים הופך אדם למוזיקאי. הוא מתווה הבחנה כדי לחקור את הרעיון העמוק יותר שמעשיות שנראות מוסריות על פני השטח לא בהכרח מעידות על כך שהאדם באמת מוסרי באופיו. יש יותר לפיתוח המידות מאשר רק לבצע מעשים שנראים צודקים.