אתיקה

אריסטו מציין שקשה יותר להתנגד לפיתוי של עונג מאשר לשלוט בכעס, ומתייחס כאן לאמירה של הרקליטוס. הסיבה לכך היא הקושי עצמו: גם אמנות (שליטה במיומנויות) וגם מידה טובה (מצוינות מוסרית) מתמקדות במשימות שהן מטבען קשות יותר. אריסטו מרמז שהערך של "הטוב" גדל כאשר הוא דורש מאמץ רב יותר, משמעת וכוח להשגה. הדבר קשור ישירות לטיעון הרחב שלו על כך שמידה טובה מחייבת פעולה מכוונת ועמידה בפני דחפים שעלולים להוביל אותנו לכיוונים שגויים, כמו המרדף אחר עונג ללא הגבלה.

בחלק זה, אריסטו מדגיש את התפקיד המרכזי שהנאה וכאב ממלאים בהתפתחות המוסרית והאתית שלנו. הוא טוען שהמידות הטובות (הפעולה הנכונה שלנו) והמדע הפוליטי (אמנות ניהול החברה) שניהם מתמקדים בהבנת הנאה וכאב וכיצד לנהל אותם.

מדוע? משום שהתגובה שלנו להנאה ולכאב משפיעה באופן עמוק על האופי שלנו:

- אם אדם מתמודד עם הנאות וכאבים בצורה נבונה, הוא עשוי להפוך לאדם טוב. כלומר, הוא יודע ליהנות מהדברים הנכונים בצורה המתאימה, תוך הימנעות מהתמכרות מזיקה, ומתמודד כראוי עם קשיים או אי-נוחות.
- אם אדם מתמודד עם הנאות וכאבים בצורה גרועה, הוא עשוי להפוך לאדם רע או בלתי מוסרי. לדוגמה, התמסרות יתר להנאות עלולה להפוך אדם לחסר אחריות, כשם שהימנעות מוחלטת מקשיים עלולה להפוך אותו לחלש או לפחדן.

לסיכום, שליטה באיזון שבין הנאה לכאב היא חלק מהותי בהפיכה לאדם מוסרי וביצירת חברה הפועלת בצורה טובה.