אתיקה

אריסטו דן באיך מצב האופי שלנו (המצב המוסרי של נפשנו) מעוצב ומושפע ממה שאנו מחפשים או נמנעים ממנו, ובעיקר בכל הקשור להנאה ולכאב. הוא טוען שחוויות רגשיות אלו הן מרכזיות לשאלה האם האופי שלנו הופך למוסרי (טוב) או מושחת (רע). הנקודה המרכזית היא לא רק עצם החוויה של הנאה וכאב, אלא איך אנחנו מגיבים אליהן:

- אנשים יכולים להפוך למוסרית רעים על ידי רדיפה אחר תענוגות שאינם ראויים, הימנעות מכאבים שלא צריך להימנע מהם, או על ידי עשיית הדברים הללו בזמנים שגויים או בדרכים לא נכונות.
- לא די רק להימנע מהנאה או מכאב; מה שחשוב הוא לדעת מה מתאים—מתי, איך, ולשם מה לרדוף או להימנע מהחוויות הללו.

הדגש של אריסטו הוא על ויסות עצמי ואיזון, ולא על התמסרות או הימנעות מוחלטת. ניהול שגוי של הנאה וכאב הוא, לדבריו, מקור לכשלים מוסריים, משום שהרגשות הללו משפיעים במידה רבה על הבחירות והמעשים שלנו.

כאן אריסטו מצביע על בעיה באופן שבו יש אנשים שמגדירים מעלות. הם נוטים לתאר מעלות כמצבים של רוגע או חוסר תגובה – מה שהוא מכנה "מצבים של חוסר תחושה ומנוחה". אך אריסטו מבקר הגדרה זו משום שהיא מעורפלת ונוקשה מדי. הוא טוען שמעלות אינן עוסקות בהיותנו מנותקים או חסרי רגש באופן מוחלט; אלא, מעלות קשורות ליכולת להגיב למצבים באופן הראוי – להרגיש ולפעול "כפי שראוי," כלומר בצורה הנכונה, בזמן הנכון ובשל הסיבות הנכונות. בלי להוסיף את הפרטים הקריטיים האלה (ה"למה," "מתי," ו"איך"), ההגדרה של מעלה הופכת לבלתי שלמה ומטעה. המעלה אינה קשורה לאדישות פסיבית אלא להשגת האיזון הנכון בפעולות וברגשות שלנו.

אריסטו מדגיש שמעלה מוסרית, או מצוינות מוסרית, כוללת קבלת החלטות נכונות לגבי הנאות וכאבים — היא מכוונת אותנו לעבר דרך הפעולה הטובה ביותר ביחס אליהם. מעלה מוסרית אינה עוסקת בהימנעות מוחלטת מהנאות וכאבים; במקום זאת, היא עוסקת בתגובה אליהם בצורה הנכונה, בזמן הנכון ובשל הסיבות הנכונות. מנגד, רשע — כשל מוסרי או חולשה — גורם לנו לטפל בהנאות ובכאבים באופן לקוי, אם על ידי התמכרות לקיצוניות או הימנעות מהם בצורה שאינה מתאימה, ובסופו של דבר גורם נזק לעצמנו או לאחרים. המעלה המוסרית, אם כן, עוסקת ביצירת מערכת יחסים מאוזנת ומחושבת עם חוויות אלו.