אתיקה

אריסטו מציין שבקרב כל שיטות הממשל של זמנו, ספרטה בולטת (או כמעט יחידה) כחברה שבה המחוקקים התייחסו באופן פעיל לשאלה כיצד אנשים גדלים ("חינוכם") ולאילו עבודות או תפקידים ("עיסוקים") יעסקו בהם. למעשה, בספרטה לא השאירו את ההיבטים הקריטיים האלה של החיים—עיצוב האופי והסדרת הפעילויות המשמעותיות—למזל או לבחירה אישית, אלא ראו בהם אלמנטים מרכזיים שיש לעצב על ידי המדינה. זה מה שמייחד את ספרטה, שכן רוב החברות האחרות התעלמו מנושאים אלה.

אריסטו מציין שבמרבית החברות, בניגוד לספרטה, אנשים לעיתים חיים ללא מערכת מסודרת של הדרכה מוסרית או חברתית. הוא משתמש בביטוי "כמו הקיקלופים" לתיאור זה—זוהי התייחסות לקיקלופים מהמיתולוגיה היוונית, שחיו חיים בודדים, כל אחד מטפל רק במשפחתו ופועל לפי הכללים האישיים שלו, מבלי להסתמך על מסגרת רחבה יותר של קהילה או חוק. למעשה, אריסטו מבקר חברות שבהן אנשים פועלים בעיקר לפי הרצונות או הנוחות האישית שלהם, ומתעלמים מהצורך בעקרונות משותפים או באחריות קולקטיבית לטיפוח המידות הטובות והסדר החברתי.

אריסטו מדגיש את החשיבות של הכוונת אנשים לעבר מעלה אופי טוב ואופי מוסרי. הוא מציע כי התסריט האידיאלי הוא שהקהילה או החברה – באמצעות חוקים ומערכות ציבוריות – ייקחו אחריות נאותה לעיצוב האזרחים, על ידי הענקת חינוך וטיפוח הרגלים טובים. עם זאת, אם החברה נכשלת בכך (כפי שלעיתים קרובות קורה), אזי החובה האישית נופלת על היחידים, במיוחד על הורים וחברים קרובים, לקחת תפקיד זה. עליהם לעודד ולעזור לקרוביהם – כמו ילדיהם או חבריהם – לפתח את המעלה המוסרית, אם על ידי היכולת לעשות זאת, או לפחות באמצעות הרצון לעשות זאת.

במילים אחרות, אם המערכת הרחבה יותר אינה מטפחת אופי טוב, האחריות נופלת על היחידים לקחת יוזמה ולהבטיח שיקיריהם יונחו לעבר חיים מוסריים ומשמעותיים. אריסטו רואה בכך עניין חיוני ליצירת חברה טובה יותר באופן כללי.