ספר 10 / פרק 9
פסקה 4 - תפקידם של המחוקקים בקידום המעלה הטובה
הסבר - חלק אחר חלק
"זו הסיבה שחלק סבורים כי על המחוקקים לעודד אנשים למידה הטובה ולהניע אותם באמצעות המניע של האצילי, מתוך הנחה שאלו שכבר התקדמו היטב דרך עיצוב ההרגלים ייטו להקשיב להשפעות כאלה."
אריסטו דן כיצד חוקים ושלטון יכולים לתרום לעיצוב האופי המוסרי של אנשים. הוא מציג רעיון שלפיו יש הסבורים שמחוקקים (אלה הקובעים את החוקים) צריכים לעודד אנשים לפעול באופן מוסרי על ידי פנייה לתחושת ה"נאצל" שלהם—כלומר, הרצון שלהם לשאוף למה שכבודו, העריצותו והטוב המוסרי. גישה זו מניחה שאנשים שכבר גדלו על הרגלים טובים, וכבר רגילים לבחור בדברים הנכונים, יגיבו בחיוב למניע נעלה שכזה וישאפו לחיות חיים מוסריים.
"שיש להטיל עונשים ומענות על אלו שממרים את הפקודות ובעלי אופי נחות, בעוד שאלו שהם רעים באופן בלתי ניתן לתיקון יש להרחיק לחלוטין."
חלק זה דן ברעיון שלפיו על החברה להטיל עונשים וסנקציות על אנשים שאינם מצייתים לחוקים או שאינם שואפים למידה הטובה, ומכנה אנשים כאלה "בעלי טבע נחות." לגבי אלה הנחשבים "רע ללא תקנה" – כלומר, אנשים הנחשבים כבלתי ניתנים לשיקום או שאינם מוכנים להשתנות – הטקסט מציע שיש להרחיקם לחלוטין (או "לגרשם") מהקהילה. ההיגיון שמאחורי זה הוא שסבורים כי ישנם אנשים שאינם מסוגלים לשיפור מוסרי או לתרומה מועילה לחברה, ונוכחותם עשויה להפר את המאמץ הכללי לטפח מידה טובה בתוך הקהילה.
אריסטו בוחן כאן נקודת מבט מתקופתו, הרואה סוגי התנהגות ואופי מסוימים כהרסניים או בלתי ניתנים לשינוי עד כדי כך שהפתרון היחיד הוא הפרדה מהחברה. בעוד שהרעיון של "גירוש" עשוי להישמע קשה לפי אמות מידה מודרניות, הוא משקף הנחה שלפיה שמירה על המרקם המוסרי של הקהילה קודמת לשיקום של יחידים שסיכויי שינוי בקרבם נתפסים כקלושים. חשוב לציין שמדובר במסגרת אתית מסוימת ולא באמת אוניברסלית או בסטנדרט מודרני.
"אדם טוב, כך הם סבורים, מכיוון שהוא ממקד את מחשבתו במה שנעלה, יקבל על עצמו שכנוע ושיחה הגיונית, בעוד שאדם רע, שחשקיו מופנים לעבר ההנאות, מתוקן באמצעות כאב, כפי שמתקנים בהמה נושאת משא."
אריסטו טוען שאדם "טוב" – מישהו שמעמיד בראש סדר העדיפויות שלו מטרות נאצלות ומוסריות – ניתן להנחות באמצעות היגיון ושכנוע. זאת משום שהלך הרוח שלו כבר מתואם עם רעיונות של מה שנכון ומה מכובד מבחינה מוסרית. לעומת זאת, אדם "רע", המונע על ידי רדיפת תענוגות אנוכיים, אינו יכול להיות מונחה בדרך זו. עבורו, כאב ועונש – צורות של משמעת חיצונית – נדרשים כדי לתקן את התנהגותו, בדומה לאופן שבו מאמנים או שולטים בבעלי חיים. למעשה, הדבר מדגיש את ההבדל באופן שבו סוגים שונים של אנשים מגיבים להכוונה: האדם המוסרי מקבל את ההיגיון, בעוד האדם הנהנתן זקוק לאמצעים מחמירים יותר.
"זו גם הסיבה לכך שאומרים שיש לגרום כאבים המנוגדים ביותר להנאות שאותם אנשים אוהבים."
אריסטו מסביר כאן גישה מסוימת לתיקון התנהגותם של אנשים הנוטים לעבר רוע או התנהלות לא מוסרית. הרעיון הוא שהעונש צריך להיות מעוצב כך שיתנגד באופן ישיר להנאות שהאנשים האלה נמשכים אליהן. לדוגמה, אם מישהו אוהב לשקוע במותרות מוגזמות או בחיבה לעושר, העונש עשוי לכלול שלילה של אותן תענוגות ממש. ההיגיון הוא שהניגוד הזה – הכאב שנגרם מאובדן מה שהם אוהבים ביותר – עשוי להיות הדרך היעילה ביותר להניע אותם להתרחק מהרגלים הרסניים. במילים אחרות, מדובר במיקוד על מקור השחיתות או החולשה המוסרית שלהם כדי להשיג אפקט תיקון עמוק יותר.