ספר 10 / פרק 9
פסקה 2 - תפקיד הטבע, ההרגל והחינוך בפיתוח המוסרי
הסבר - חלק אחר חלק
"כעת, יש החושבים שאנו נעשים טובים מטבענו, אחרים על ידי התרגלות, ואחרים באמצעות הוראה."
חלק זה בוחן דעות שונות על הדרך שבה אנשים נעשים מוסריים או בעלי מידות טובות. יש הסבורים שטוב לב הוא משהו שנולדנו איתו—שהוא חלק מהטבע שלנו. אחרים חושבים שהטוב נובע מהרגלים, כלומר, אנחנו מפתחים אותו דרך פעולות חוזרות שיוצרות הרגלים לאורך זמן. דעה שלישית גורסת שהטוב ניתן ללמידה, כלומר, שהתנהגות מוסרית ומידות טובות הן דברים שאפשר ללמוד דרך הוראה או חינוך.
"חלקה של הטבע כמובן אינו תלוי בנו, אלא כתוצאה מסיבות אלוהיות כלשהן, הוא נמצא אצל אלו שבאמת בני מזל."
אריסטו למעשה אומר שתפקיד הנטייה הטבעית שלנו—התכונות או הנטיות שאיתן נולדנו—אינו משהו שאנו יכולים לשלוט בו. זה כמו מתנה שמגיעה מחוץ לעצמנו, אולי ממקור אלוהי כלשהו, וזה עניין של מזל אם מישהו נולד עם טבע חיובי שמכוון אותו לטוב או למידות טובות. במילים אחרות, יש אנשים שהם באופן טבעי בני מזל בכך שניחנו באופי הנכון לשאוף למידות טובות, אבל זה לא משהו שהם או מישהו אחר יכולים לבחור או להשפיע עליו באופן ישיר.
"בעוד שוויכוח והוראה, כך ניתן לחשוד, אינם משפיעים על כל האנשים, נשמתו של התלמיד צריכה קודם להיות מעוצבת בעזרת הרגלים של שמחה אצילית ושנאה אצילית, כמו אדמה המיועדת להזין את הזרע."
אריסטו אומר שהוראה והיגיון בלבד אינם מספיקים כדי להפוך את כולם למידותיים, משום שלא כל נפש מוכנה לקבל ולהבין הדרכה כזו. בדיוק כפי שקרקע פוריה נחוצה כדי לגדל זרעים טובים, האופי של האדם חייב להיות מוכן או "מעובד" דרך תרגול והרגלים שמטפחים הערכה למה שטוב (שמחה נאצלת) ודחייה של מה שרע (שנאה נאצלת). ללא הכנה בסיסית זו, ההוראות לא יפשו שורש ולא ישגשגו, כמו לנסות לשתול זרעים באדמה עקרה או סלעית. רעיון זה מדגיש את החשיבות של בניית הרגלים טובים ותודעה נכונה כבר בשלב מוקדם, כמעין בסיס להתפתחות מוסרית.
"שהרי מי שחי בהתאם לתשוקותיו לא יקשיב לטיעון המנסה להניא אותו, וגם אם יקשיב – לא יבין אותו; וכיצד נוכל לשכנע אדם במצב כזה לשנות את דרכיו?"
אריסטו מציין שאדם שמניח לתשוקותיו—כמו רצונות לא מבוקרים, דחפים או רגשות—להנהיג את חייו, אינו נוטה להקשיב להיגיון או להשפעות של טיעונים לוגיים, גם אם אותם טיעונים תקפים ורציונליים. אדם כזה נשלט כל כך על ידי רצונותיו או תחושותיו המיידיים, עד שהוא או אטום לחלוטין לפרספקטיבות חלופיות או שאינו מסוגל להבינם. בשל כך, לשכנע מישהו במצב כזה לשנות את התנהגותו או לאמץ השקפת עולם מוסרית יותר הופך למשימה קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרית. הדבר דומה לניסיון לשתול זרעים באדמה שלא הוכנה—אין בסיס שיאפשר לשינוי להכות שורש.
"ובכלל, נראה שהתשוקה נכנעת לא לטיעון אלא לכפייה."
אריסטו מכיר כאן במגבלה בסיסית של הטבע האנושי: כאשר אנשים נשלטים על ידי רגשות עזים או תשוקות (מה שהוא מכנה "תשוקה"), הם לעיתים קרובות אינם פתוחים להיגיון או לטיעונים לוגיים. היגיון ושכנוע מאבדים את השפעתם אל מול דחפים חזקים המונעים מרגשות כמו כעס, תאווה, חמדנות או פחד. במצבים כאלה, הוא מציע שהתשוקה עשויה להיות נשלטת או מודחקת ביתר קלות באמצעות אילוצים חיצוניים או אמצעי כפייה – מה שהוא מכנה "כוח" – ולא באמצעות דיאלוג רציונלי או נימוקים מוסריים.
דבר זה מצביע על תובנה עמוקה יותר בנוגע להתנהגות האנושית: כדי לטפח מידות טובות, אין די בהסתמכות על טיעונים אינטלקטואליים או חינוך בלבד. עבור אנשים הנשלטים על ידי רגשות גולמיים, גבולות מבניים (כמו חוקים חברתיים, חוקים פורמליים או אפילו תוצאות שליליות) עשויים למלא תפקיד מיידי יותר בריסון נטיות מזיקות.
"האדם צריך כבר מלכתחילה להיות בעל אופי שיש בו זיקה למידה הטובה, לאהוב את מה שנאצל ולשנוא את מה שנחות."
אריסטו מדגיש שפיתוח המידות הטובות אינו מסתכם רק בקבלת ידע או בלימוד; זה דורש שלאדם כבר תהיה נטייה טבעית — סוג של התאמה או "קרבה" — לתכונות מוסריות. כלומר, לאדם צריכה להיות משיכה פנימית למה שהוא אצילי, טוב ומכובד, תוך דחייה ובוז למה שהוא מושחת או מוסרית רע. למעשה, אופיינו והמזג הבסיסי שלנו ממלאים תפקיד מרכזי ביכולתנו להתאים ולהתחבר למידות טובות. לפי אריסטו, אי אפשר לכפות את המידות על מישהו שאין לו את היכולת לקבל אותן; עליו להיות בעל פתיחות או התאמה טבעית לערכים המוסריים מלכתחילה.