ספר 10 / פרק 9
פסקה 1 - המגבלות והאתגרים של חינוך מוסרי
הסבר - חלק אחר חלק
"אם עניינים אלו, כלומר המידות הטובות, וגם החברות וההנאה, כבר נדונו באופן מספק ובתמצית, האם עלינו להניח שהתוכנית שלנו הגיעה לסיומה? ודאי שלא, כפי שאומרים, כשיש מעשים לעשות, המטרה אינה רק לסקור ולהכיר את הדברים השונים, אלא לפעול. לכן, בכל הנוגע למידות הטובות, לא מספיק לדעת אותן, אלא עלינו לשאוף להיות בעלי מידות אלו ולהשתמש בהן, או לנסות כל דרך אחרת שיש כדי להפוך לאנשים טובים."
אריסטו מדגיש נקודה קריטית כאן: הבנת מושגים כמו מעלות טובות, חברות ותענוגות, אינה המטרה הסופית. זה דבר אחד לדון ולנתח את המושגים האלה, אבל המטרה האמיתית היא פעולה. לדעת מהי מידה טובה ולהיות מודע אליה אינו מספיק; כדי לחיות חיים טובים, האדם חייב לתרגל את המידה הטובה בפועל. המידה הטובה אינה רק תרגיל אינטלקטואלי – היא דורשת שילוב בחיי היומיום, דרך הרגלים, בחירות והתנהגויות. אריסטו מדגיש שהשאיפה הסופית אינה רק ידע תאורטי, אלא יישום פעיל בדרך להפוך לאדם טוב.
"אם טענות ודיונים בלבד היו מספיקים כדי להפוך אנשים לטובים, הם היו בצדק זוכים, כפי שאומר תאוגניס, בפרסים גדולים מאוד, ופרסים כאלה אכן היו צריכים להינתן; אבל כפי שהמצב הוא בפועל, בעוד שהם נראים בעלי יכולת להמריץ ולעודד את בעלי הנפש האצילה בקרב הצעירים שלנו, וליצור אופי שמוצאו עדין ואוהב אמיתי של כל דבר נעלה, להיות מוכן להתמסר למידות טובות, הם אינם מסוגלים לעודד את הרבים להיות אצילים וטובים."
אריסטו אומר שלהבין ולדון ברעיונות על מידות טובות (מוסריות) לבד אינו מספיק כדי להפוך אנשים לכאלה שהם בעלי מידות טובות או שפועלים בצורה טובה. אם טיעונים בלבד היו מסוגלים לשנות אנשים ולהפוך אותם לבעלי מידות טובות, הם היו ראויים לפרסים עצומים, כפי שמציע תיאוגניס (משורר קדום). אבל במציאות, טיעונים ודיונים על מידות טובות הם הכי אפקטיביים עבור אלה שכבר פתוחים מחשבתית, גדלו בצורה מטפחת, ויש להם נטייה להעריך את מה שהוא נעלה וטוב. אנשים אלו מרגישים עידוד והשראה מהחשיבה הפילוסופית לחתור למצוינות מוסרית. אך עבור הרוב, שחסרים את הנטייה הזו, טיעונים לבד אינם מספיקים בשביל להשריש מידות טובות או התנהגות אצילית.
"שהרי אלה אינם נשמעים מטבעם לרגש הבושה, אלא רק לפחד, ואינם נמנעים ממעשים רעים בגלל שפלותם, אלא מתוך פחד מעונש; מתוך חיים של תשוקה הם רודפים אחרי הנאותיהם ואמצעי השגתן, ומנסים להימנע מהכאבים המנוגדים, ולמעשה אין להם כלל תפיסה לגבי מהו אצילי ומהו באמת נעים, שכן מעולם לא חוו זאת."
אריסטו טוען כאן שיש אנשים החסרים מצפן מוסרי פנימי ומונעים בעיקר על ידי פחד ולא מתוך תחושת בושה או הבנה של מהו באמת אצילי או טוב. אנשים אלה אינם נמנעים ממעשים רעים משום שהם מזהים אותם כחוטאים מטבעם ("נבלותם" כפי שהוא מכנה זאת); במקום זאת, הם נמנעים רק מפני שהם פוחדים מעונש או מהשלכות.
בנוסף, אריסטו מציין שאנשים אלו חיים לפי תשוקותיהם—מחפשים הנאות מיידיות ונמנעים מכאב—ללא הבנה עמוקה של מהו באמת מספק או מוסרי. מכיוון שלא חוו מעולם את ההנאות הגבוהות הנובעות ממעשים אציליים או מחיים מוסריים, אין להם דרך להבין או להעריך אותן. למעשה, חייהם נשלטים על ידי רצונות ופחדים שטחיים, ולא על ידי שיקול דעת מוסרי עמוק או שאיפה למשהו נשגב יותר.
"איזו טענה תוכל לעצב מחדש אנשים כאלו? קשה, אם לא בלתי אפשרי, להסיר באמצעות טיעון תכונות שהתקבעו זה מכבר באופיים; ואולי עלינו להסתפק בכך שאם כל הגורמים שבאמצעותם אנו נחשבים כמי שנהיים טובים אכן נוכחים, נזכה לפחות למעט מידה של מעלה מוסרית."
אריסטו מעלה כאן נקודה מציאותית ומפוכחת: יש אנשים שההרגלים והמאפיינים האופייניים להם כל כך מושרשים, עד שכמעט בלתי אפשרי לשנותם רק באמצעות הסברים או טיעונים לוגיים. הוא מדגיש ששינוי—ובמיוחד שינוי מוסרי או הפיכה לאדם בעל סגולה—אינו משהו שניתן לרוב להשיג רק באמצעות מילים או הנחיות, במיוחד אצל אלה שאינם נטויים באופן טבעי לעבר המידות הטובות.
במילים פשוטות, הוא אומר: "אי אפשר פשוט לדבר מישהו לתוך להיות אדם טוב, אם כל חייו עוצבו על ידי הרגלים הפוכים." עבור אלה שחסרה להם תשתית למידות טובות—בין אם זה בגלל סביבת גידולם, תשוקותיהם המוטבעות או חוסר יכולתם לראות את האצילות שבמעשים טובים—even טיעונים ההגיוניים ביותר אינם צפויים לגרום להם לשנות את התנהגותם.
יחד עם זאת, אריסטו מציע תקווה צנועה יותר: גם אם לא ניתן להשיג שינוי עמוק, ייתכן שחשיפה להשפעות הנכונות (כמו דמויות מופת, חוקים או חינוך) תוכל להקנות מידה קטנה של מעלה—"רמז" או "נגיעה" כמו שהוא מכנה זאת. נראה שהוא משליך את דעתו לרעיון שכאשר מדובר באנשים מסוימים, ייתכן שהשיפור המוגבל הזה הוא המקסימום שניתן לצפות לו.