ספר 10 / פרק 9

פסקה 10 - אמנות החקיקה ומלאכת המדינאות

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"האם אין זה נדרש מאיתנו לבדוק מהיכן או כיצד ניתן ללמוד לחוקק חוקים? האם זה, כמו בכל מקרה אחר, מהמדינאים? בהחלט, זה נחשב כחלק מאומנות המדינאות."

אריסטו שואל שאלה חשובה: אם אנחנו רוצים ללמוד איך ליצור חוקים טובים ולמשול בחוכמה (מה שהוא מכנה "חוקק"), איפה כדאי לנו לחפש הכוונה? האם עלינו ללמוד זאת מאנשים שהם מדינאים—אלה שעוסקים בפועל בהנהגה ובשלטון? הרי, בתקופתו של אריסטו, אנשים בדרך כלל ראו בחקיקה חלק מהותי מלהיות מדינאי טוב. הוא בעצם מכין את הקרקע לחקירה עמוקה יותר על מקור הידע הזה ואיך ניתן לרכוש מיומנות בו.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"או שמא ניכר הבדל בין מדינאות לבין שאר המדעים והאמנויות? בשאר התחומים אותם אנשים גם מלמדים את האומנות וגם עוסקים בה בפועל, למשל רופאים או ציירים. אך בעוד שהסופיסטים מתיימרים ללמד פוליטיקה, אלה שעוסקים בה בפועל הם הפוליטיקאים, שנראה כי עושים זאת מתוך מיומנות וניסיון, ולא מתוך עיסוק עיוני או מחשבה שיטתית."

אריסטו מעלה כאן הבחנה מעניינת. ברוב המקצועות או המדעים, כגון רפואה או ציור, אותם אנשים שמתרגלים את המיומנות גם מוסמכים ללמד אותה. לדוגמה, רופא מיומן לא רק מטפל בחולים, אלא גם יכול ללמד אחרים איך לעסוק ברפואה. עם זאת, כשמדובר בפוליטיקה או בניהול מדיני, הדפוס הזה לא נראה תקף. הסופיסטים (המורים הנודדים של אותה תקופה שטענו שהם מלמדים מיומנויות פוליטיות) טוענים שהם מלמדים פוליטיקה, אך הם אינם אלו שבאמת מתרגלים אותה. במקום זאת, הפוליטיקאים—אלה שבפועל מנהלים ומפקחים על ענייני הציבור—נשענים יותר על מיומנות מעשית וניסיון מאשר על ידע תיאורטי פורמלי או הוראה שיטתית. הבחנה זו מדגישה מתח בין התאוריה לבין הפרקטיקה בחיים הפוליטיים.

חלק 3
הטקסט המקורי:

"שהרי לא נמצא שהם כותבים או מדברים על נושאים כאלה (למרות שזו אולי הייתה עיסוק נשגב יותר מאשר חיבור נאומים לבתי המשפט או לאספה), וגם לא נמצא שהם הפכו את בניהם או איזה מחבריהם לאנשי מדינה."

אריסטו מציין סתירה מעניינת בזמנו: אלה שעוסקים באופן פעיל בפוליטיקה (הפוליטיקאים) אינם נראים כמי שמקדישים את זמנם להוראה פורמלית או לכתיבה על עקרונות הפוליטיקה – פעילות שיכולה להיחשב לחשובה ונעלה הרבה יותר, למשל, מאשר כתיבת נאומים משכנעים לשימוש בבתי משפט או בהתכנסויות ציבוריות. יתרה מכך, הדמויות הפוליטיות הללו אינן נראות כמעניקות את הידע הפוליטי שלהן לילדיהן או למקורביהן. אפשר היה לצפות שהם יעבירו ידע כה יקר ערך – הרי מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להעביר את כישורי הממשל הטוב, כדי להבטיח את טובת יקיריהם והקהילה? הדבר מעלה שאלות לגבי האופן שבו חוכמה פוליטית נרכשת ומועברת, והאם היא נובעת יותר מהעיסוק המעשי או מהתיאוריה.

חלק 4
הטקסט המקורי:

"אבל היה צפוי שהם יעשו זאת אם יכלו; כי אין דבר טוב יותר מכישרון כזה שהם יכלו להעניק לעריהם, או שיכלו להעדיף לעצמם, ולכן גם לאלה היקרים להם ביותר."

אריסטו מצביע כאן על סתירה מעניינת: אם אומנות המדינאות או חקיקת החוקים באמת ניתנת ללמידה, האם לא היינו מצפים מאלה שמחזיקים ביכולת הזו להעביר אותה לילדיהם, למקורביהם או לאזרחי הקהילה שלהם? הרי היכולת להצטיין בניהול מדינה או בחקיקת חוקים טובים היא אחת התרומות החשובות ביותר שניתן להעניק לחברה או להשאיר כמורשת. אם זה היה אפשרי, ודאי שפוליטיקאים או מדינאים היו נותנים עדיפות לחלוק ולהעביר את המיומנות היקרה הזו לאלה הקרובים אליהם ביותר. העובדה שזה לא נראה כך מעוררת ספקות לגבי השאלה אם היכולת הזו באמת ניתנת ללימוד באופן פשוט, כמו אמנויות או מדעים אחרים.

חלק 5
הטקסט המקורי:

"ובכל זאת, נראה שהניסיון תורם לא מעט; אחרת הם לא היו יכולים להפוך למדינאים מתוך היכרות עם הפוליטיקה. ולכן נראה שגם אלה ששואפים להבין את אמנות הפוליטיקה זקוקים לניסיון."

אריסטו מדגיש כאן שלניסיון יש תפקיד משמעותי בהבנת האמנות של הפוליטיקה ושליטה בה. זו אינה מיומנות שניתן לרכוש לחלוטין מספרים או מהוראה תיאורטית בלבד. אנשים שהופכים לפוליטיקאים מיומנים לעיתים קרובות משיגים את יכולותיהם דרך מעורבות ישירה ותרגול בעולם הפוליטי, תוך למידה ממצבים אמיתיים ותוצאותיהם. לכן, כל מי ששואף להבין באמת ולהצטיין במלאכת הפוליטיקה זקוק לא רק לידע תיאורטי, אלא גם לניסיון מעשי שיאפשר לו לפתח את המומחיות הנדרשת.