אתיקה

אריסטו מציין כאן שבעלי חיים, בניגוד לבני אדם, אינם יכולים לחוות אושר אמיתי מכיוון שהם חסרים את היכולת להרהור – אותו סוג של חשיבה עמוקה, רפלקטיבית ואינטלקטואלית שהוא מאמין שהיא חיונית להשגת האושר. בעלי חיים פועלים מתוך אינסטינקט וצרכים מיידיים, ולא עוסקים בצורות גבוהות יותר של חשיבה או הבנה, ולכן אינם מסוגלים להגיע למצב הגבוה והמספק הזה. עבור אריסטו, פעילות ההרהור הזו ייחודית לישויות כמו בני אדם (ואלוהים), שביכולתן לחשוב בצורה אינטלקטואלית.

אריסטו מציין כי האושר קשור בקשר הדוק להתבוננות, שהיא יכולת ייחודית לבני אדם מבין היצורים החיים. הוא מסביר כי בעוד שהאלים הם "מאושרים" במלואם משום שחייהם מוקדשים לחלוטין להתבוננות, בני האדם יכולים לחוות סוג של אושר במידה שבה הם עוסקים בפעילות דומה (אם כי ברמה האנושית ומוגבלת יותר). לעומת זאת, בעלי חיים, לפי אריסטו, אינם מסוגלים לעסוק בפעילות אינטלקטואלית או התבוננותית שכזו. בשל העובדה שהם חסרי יכולת זו, הם אינם יכולים לחוות אושר כפי שהאלים או בני האדם עשויים לחוות. במילים אחרות, ההתבוננות היא זו שמבדילה בין יצורים היכולים להשיג אושר אמיתי לבין אלה שאינם יכולים להשיגו.

אריסטו אומר שאושר קשור באופן הדוק ליכולת ההתבוננות – כלומר, הרהור אינטלקטואלי ורוחני מעמיק. ככל שאדם חי חיים שממוקדים בהתבוננות, כך הוא באמת מאושר יותר. אושר זה אינו מגיע כמשהו מקרי בלבד (לא כתוצאה נלווית בלבד), אלא הוא מגיע באופן ישיר בזכות ההתבוננות עצמה, שהיא בעלת ערך עצום ומספקת כשלעצמה. למעשה, אושר והתבוננות קשורים זה לזה באופן עמוק, כשההתבוננות היא מהות החיים האמיתיים והמאושרים.

אריסטו מסיק שהאושר האמיתי – מה שהוא רואה כצורת הקיום הגבוהה והמספקת ביותר עבור האדם – טמון במעשה ההתבוננות. עבורו, התבוננות אינה פעילות פסיבית או שטחית; היא כוללת מעורבות עמוקה, הרהור והבנה, במיוחד בנוגע לאמיתות על החיים, היקום ומהות המציאות האולטימטיבית. ההתבוננות מחברת אותנו למה שהכי אלוהי או מצוין, בין אם מדובר בטבעו של העולם או במאמצים פילוסופיים ואינטלקטואליים גבוהים. הוא מציין בבירור שככל שנעמיק לעסוק בפעילות התבוננות זו, כך נתקרב יותר לאושר האמיתי והמתמשך.