אתיקה

אריסטו טוען כי הצורה הגבוהה ביותר של אושר, או "האושר המושלם", נמצאת בהתבוננות. כאן, התבוננות מתייחסת לפעילות אינטלקטואלית המתמקדת בחיפוש אחר אמת או הבנה. הוא מתכונן להציג טיעון מדוע סוג זה של פעילות עולה על סוגים אחרים של פעולות ומדוע הוא קשור בצורה הקרובה ביותר למימוש המושלם או לברכה. עבור אריסטו, טיעון זה מבוסס על הרעיון שההתבוננות היא הפעולה הטהורה והמספקת ביותר בעצמה, שאינה דורשת דבר חיצוני להשלמתה. זוהי הפעילות שמאפשרת לאדם להפעיל את תבונתו, שאריסטו רואה בה את התכונה הגבוהה ביותר של הטבע האנושי.

אריסטו מתחיל בחקירת סוג הפעולות שיתאימו לאלים, בהתחשב בכך שהם נחשבים לישויות המבורכות והמאושרות ביותר. הוא מציב את הרעיון שפעולות הקשורות בדרך כלל למידות הטובות האנושיות – כמו צדק, אומץ או נדיבות – עשויות לא להתאים לאלים באותו האופן, משום שפעולות אלו נראות קשורות באופן מהותי לצרכים, למאבקים ולחסרונות אנושיים. לדוגמה, אלים לא יזדקקו לעסוק במעשי צדק כמו עשיית חוזים או השבת חפצים שאולים, כי מצבים כאלה רומזים על חוסר או צורך, שמכיוון שהאלים מושלמים, הם לא יחוו. באמצעות העלאת שאלה זו, אריסטו מבקש להדגיש שהאושר האלוהי חייב לכלול משהו מעבר למידות הטובות המעשיות והמוסריות שהאנשים בדרך כלל שואפים אליהן.

אריסטו מציין שאם נחשוב על האלים, איננו מדמיינים אותם עושים דברים כפי שבני אדם עושים כדי להביע מעלות מוסריות. לדוגמה, הם לא יצטרכו לעסוק במעשי צדק, כמו טיפול בחוזים או החזרת כסף, מכיוון שפעולות כאלה ייראו זניחות או לא רלוונטיות לישויות כה נעלות. באופן דומה, הם לא יפגינו אומץ על ידי התמודדות עם סכנות או לקיחת סיכונים, כי האלים, בהיותם בני אלמוות ובעלי כל הכוח, לא יחוו פחד או יצטרכו להוכיח את עצמם. ובנוגע לנדיבות – למי האלים יתנו? הם אינם זקוקים לרכוש או לעושר כפי שבני אדם זקוקים, ולכן סוגים כאלה של פעולות מוסריות אנושיות לא יחולו על ישויות אלוהיות.

אריסטו משתמש בהיגיון זה כדי לטעון שהמעלות הקשורות לפעולה אנושית – כמו צדק, אומץ ונדיבות – אינן הצורה הגבוהה ביותר של מצוינות. במקום זאת, הוא מכין את הרעיון שהחיים של התבוננות (פעילות שכלית) קרובים יותר לטבע האושר האלוהי, ולכן מייצגים את הצורה הגבוהה ביותר של האושר האנושי.

כאן אריסטו מתבונן באילו סוגים של מידות או פעולות ניתן לייחס לאלים בצורה סבירה. אם אנו טוענים שהאלים הם הדוגמה העליונה לברכה ואושר, יהיה מוזר ואפילו אבסורדי לדמיין אותם עוסקים בסוגים מסוימים של פעילויות אנושיות. לדוגמה, מדוע אלים צריכים להראות נדיבות אם אין להם רכוש חומרי כמו כסף לתת? באופן דומה, מדוע נהלל את האלים על כך שהם מתונים (בעלי שליטה עצמית), כאשר אין להם תשוקות גופניות או "תאוות רעות" שהם צריכים להימנע מהן מלכתחילה?

דבר זה מדגיש את הרעיון שרבות מהמידות, כמו נדיבות או מתינות, קשורות למגבלות ולצרכים האנושיים. האלים, בהיותם מושלמים וחופשיים מצרכים כאלו, לא יעסקו בפעולות מסוג זה של מידות טובות. עבור אריסטו, הבדל זה מבהיר שהאושר האלוהי ביותר חייב להתגלם במשהו שמעבר למידות המוסריות האלה—משהו שמתיישב עם שלמותם והסתפקותם העצמית, מה שאריסטו יזהה בקרוב כהתבוננות.

אריסטו מהרהר ברעיון שהאלים נחשבים לישויות המאושרות והמבורכות ביותר, אך אם ניסינו לייחס להם מידות טובות או פעולות שמזוהות עם בני אדם – כמו אומץ, צדק, נדיבות או איפוק – אף אחת מהן לא תיראה מתאימה או מספיק משמעותית עבור ישויות אלוהיות כמוהם. פעולות הקשורות לחיי האדם, כגון התמודדות עם כסף, עמידה בסיכונים או ריסון תאוות, נראות שוליות ולא הולמות כשמנסים ליישמן על האלים, שכנראה קיימים מעבר לצרכים או לאתגרים כאלה.

באותו הזמן, אריסטו מניח שהאלים אינם פסיביים או רדומים – הם חיים ופועלים בצורה כלשהי. הוא דוחה את הרעיון שהם חסרי פעילות או כמו אנדימיון (דמות מהמיתולוגיה היוונית שקיבל את מתנת השינה הנצחית). מכיוון שפעילות אלוהית לא יכולה להיות שולית או יומיומית, אריסטו מתקדם לקראת ההבנה שפעולתם חייבת להיות נשגבת וטהורה, ובהמשך הוא מגדיר אותה כהתבוננות.

כאן, אריסטו טוען שהאושר הגבוה ביותר, אשר הוא מכנה "אושר מושלם", נמצא בהתבוננות או בפעילות אינטלקטואלית. הוא מבקש מאיתנו לשקול איזה סוג של פעילות מתאים לישות מושלמת ומבורכת, כמו האל. אלים, כפי שהוא מדמיין אותם, אינם עסוקים בפעולות אנושיות כמו עשיית חוזים, התמודדות עם סכנות, מתן כסף או עמידה בפני פיתויים פיזיים — פעולות אלו קשורות לצרכים ונסיבות אנושיים, שהאלים מעבר להם.

אריסטו אומר שאם נסיר מכל ישות את כל הצורות הטיפוסיות של פעולה או יצרנות (כמו עבודה, יצירה או אינטראקציה חומרית עם העולם), מה שנותר הוא מעשה ההתבוננות. עבור אריסטו, התבוננות היא פשוט חשיבה עמוקה, הרהור או עיסוק באמת טהורה ובשכל. מכיוון שהוא רואה באלים — הדוגמה האולטימטיבית לישויות מבורכות — כישויות שעוסקות בהתבוננות בלבד, הוא מסיק שעבור בני אדם, סוג הפעילות הקרוב ביותר להתבוננות האלוהית חייב להיות הצורה הגבוהה והמספקת ביותר של אושר שאנו יכולים להשיג.

למעשה, אריסטו מרומם את חיי השכל והעיסוק האינטלקטואלי מעל צורות פעולה אחרות, וטוען שעיסוק בהתבוננות מחשבתית הוא מה שמקרב את בני האדם לאושר האלוהי.