אתיקה

אריסטו אומר שבעוד שחיי התבונה הטהורה (שאיתה הוא מקשר את האלוהי ואת הצורה הגבוהה ביותר של האושר) הם המטרה העליונה, ישנה סוג נוסף של אושר שקשור יותר לטבע האנושי שלנו. צורה משנית זו של אושר נובעת מחיים על פי המעלות המוסריות - מעלות כמו אומץ, צדק ואיפוק - שמחוברות באופן עמוק לחווייתנו האנושית ולמערכות היחסים שלנו עם אחרים. פעולות מוסריות אלו משקפות את משמעות החיים כאדם והן חיוניות לחיינו המשותפים כחברה. כלומר, בעוד שהחיים על פי התבונה הם האידיאל הגבוה ביותר, חיים מוסריים בדרך אנושית מספקים חיים מלאים ומלאי משמעות בפני עצמם.

כאן אריסטו מדגיש כי מידות טובות כמו צדק ואומץ, יחד עם מידות מוסריות אחרות, קשורות באופן עמוק לאופן שבו אנו מתקשרים ומתנהגים זה כלפי זה בחיי היומיום. מידות אלו מתגלות בעניינים מעשיים – כמו קיום הסכמים, מתן עזרה או שירותים, שליטה ברגשות, והתנהגות מוסרית במצבים שונים. היבט זה של יחסים – איך אנו מנהלים את מחויבויותינו ואת רגשותינו יחד עם אחרים – הוא מה שהופך את המידות הטובות הללו לייחודיות לאנושיות. הן אינן מושגים מופשטים, אלא באות לידי ביטוי במרקם של חיי הקהילה, ומשקפות את מהותנו כבני אדם חברתיים.

אריסטו מדגיש את הקשר הצמוד בין חיינו הרגשיים (תשוקות, פחדים ודחפים), אופיינו המוסרי (מידות האופי), ותבונתנו המעשית (חכמה מעשית). הוא מציין כי ישנם היבטים מסוימים של האופי המוסרי הקשורים לטבע הפיזי והרגשי שלנו – לדוגמה, תשוקות, פחדים ודחפים שלרוב נובעים מקיומנו הגופני. רגשות אלו משפיעים על האופי המוסרי שלנו, והאופי המוסרי בתורו מעצב כיצד נגיב לאותם רגשות.

חכמה מעשית, שהיא היכולת לקבל החלטות נבונות בנוגע לאופן הפעולה במצבים ספציפיים, קשורה באופן מהותי לאופי המוסרי. כדי לחיות בצורה מוסרית וראויה, אנו זקוקים לחכמה המעשית שתעזור לנו להבחין בדרך הפעולה הנכונה, אך החכמה המעשית עצמה נשענת על בסיס של אופי מוסרי טוב. אריסטו מציין שיש כאן סוג של קשר הדדי: חכמה מעשית מדריכה את המידות המוסריות, והמידות המוסריות מאפשרות לפעול בהתאם לחכמה המעשית. ההרמוניה הזאת בין השכל והרגש היא שמובילה להתנהגות מוסרית נכונה.

אריסטו מדגיש כאן שמידות מוסריות—כמו אומץ, צדק, מתינות וכדומה—קשורות באופן עמוק לטבע הרגשי והפיזי שלנו (מה שהוא מכנה "טבע האדם המורכב", כלומר האיחוד בין הגוף והנפש). מכיוון שמידות אלו קשורות לתשוקות שלנו (רגשות) ולאופן שבו אנו פועלים מתוך אותן תשוקות, אלה הן תכונות אנושיות במהותן. לכן, סוג החיים והאושר הנובעים מהנהגת מידות אלו הם צורות אושר אנושיות במיוחד, שונות מאותו סוג גבוה ונשגב יותר של אושר הקשור להגות אינטלקטואלית טהורה (היגיון). במילים פשוטות, חיים על פי המידות באופן אנושי תואמים את טבענו כישויות גופניות ורגשיות.

אריסטו מציין שה"מצוינות של התבונה" – החלק הרציונלי שבנו שעוסק במחשבה אינטלקטואלית ובחיפוש אחר האמת – הוא ייחודי ושונה מהמידות הטובות הקשורות לרגשות וליחסים היומיומיים בין אנשים. אפשר לחשוב על יכולת זו להפעיל תבונה ולהתבונן כמשהו שנמצא ברמה גבוהה יותר, כמעט עצמאית לחלוטין. לדעתו, סוג זה של מצוינות פחות תלוי במשאבים חיצוניים או בנסיבות חיצוניות בהשוואה למידות מוסריות כמו נדיבות, אומץ או צדק, שלרוב דורשות הקשרים או אמצעים חומריים כדי להתממש (למשל, כסף כדי להיות נדיב, כוח כדי לפעול באומץ).

אריסטו משווה בין שני סוגים של חיים: האחד מבוסס על התבוננות שכלית (בהתאם לתבונה), והשני מבוסס על מידות מוסריות (כמו צדק, אומץ ואיפוק) שכרוכות באינטראקציה עם אחרים. הוא מכיר בכך ששני סוגי החיים מצריכים צרכים בסיסיים לקיום, כמו מזון, מחסה ומשאבים כלליים, אך הכמות והאופן שבו הם תלויים בגורמים חיצוניים שונים בצורה משמעותית.

לדוגמה, מדינאי (מי שעוסק במידות מוסריות ובחובות ציבוריות) פועל בתחום אשר לרוב דורש משאבים חומריים רבים יותר, כמו עושר, כוח או כלים פיזיים, כדי לבצע את תפקידיו. זאת מפני שפעולותיו, כמו הבטחת צדק או הפגנת אומץ בחברה, תלויות באמצעים חיצוניים כדי להתממש. מאידך, מי שמקדיש את חייו להתבוננות שכלית (חקירה פילוסופית או רציונלית) זקוק להרבה פחות דברים חיצוניים כדי לעסוק בפעילותו. ההתבוננות היא יותר עצמאית ופחות תלויה בתנאים חומריים.

לכן, אף ששני סוגי החיים זקוקים לצרכים בסיסיים, אריסטו מדגיש הבחנה חשובה: פעולות מעשיות ומוסריות דורשות לרוב יותר משאבים לצורך הגשמתן בהשוואה לעיסוקים אינטלקטואליים טהורים.

אריסטו מדגיש כאן שהפעולות שמבטאות מידות טובות דורשות לעיתים אמצעים חיצוניים או נסיבות חיצוניות כדי להתממש באופן מלא. לדוגמה, אדם נדיב זקוק לכסף כדי לבצע פעולות של נדיבות. באותו אופן, האדם הצודק, שמעדיף הגינות וקיום התחייבויות, זקוק גם הוא למשאבים כמו כסף כדי להחזיר חובות או להגיש עזרה לאחרים, שכן כוונות טובות בלבד יכולות להיות קשות לזיהוי – אנשים יכולים לטעון שהם צודקים מבלי שמעשיהם יוכיחו זאת.

הדבר נכון גם לגבי מידות טובות אחרות: האדם האמיץ, שפועל בתעוזה, נדרש לעיתים לכוח או סמכות כדי להוציא את פעולותיו לפועל בצורה יעילה. באותו אופן, האדם המתון, המגלם שליטה עצמית ומתינות, זקוק להזדמנויות שבהן הוא יכול להוכיח את מידתו – ללא מצבים שמאתגרים את יכולת הריסון העצמי שלו, הוא לא יכול להמחיש את מתינותו לאחרים.

בקצרה, אריסטו מדגיש שמידות טובות רבות תלויות בנסיבות או באמצעים חיצוניים כדי לבוא לידי ביטוי גלוי בעולם. מידה טובה כשלעצמה אינה מספיקה תמיד – לעיתים קרובות נסיבות מעשיות הן שמאפשרות להפוך את המידה לפעולה.

אריסטו מצביע על דיון בנוגע למהות העיקרית של המעלה הטובה: האם הכוונה או הרצון לפעול במעלה טובה חשובים יותר, או הביצוע בפועל של מעשים טובים. למרות ששני ההיבטים חשובים, אריסטו מדגיש שמעלה טובה אמיתית דורשת את שניהם—גם כוונה נכונה וגם פעולה מתאימה. עם זאת, הוא מציין שביצוע מעשים טובים לעיתים תלוי בנסיבות חיצוניות או במשאבים. לדוגמה, ככל שהמעשה חשוב או נעלה יותר, ייתכן שיהיו נחוצים יותר גורמים חיצוניים (כמו עושר, כוח, או הזדמנויות) כדי להוציאו לפועל. בקצרה, מעלה טובה דורשת מוטיבציה פנימית, אך הגשמתה הפרקטית לעיתים תלויה בדברים שאינם בשליטתנו.

אריסטו משווה בין שני סוגים של אושר או הגשמה: האחד נובע מפעילות אינטלקטואלית—ובעיקר מהתבוננות באמת—והשני נובע מפעולות מוסריות בתוך החברה. הוא אומר כי האדם שמקדיש את עצמו להתבוננות באמת, כמו פילוסוף או הוגה דעות, אינו זקוק באמת למשאבים חיצוניים (כגון כסף, כוח או הזדמנויות) כדי לעסוק בפעילות אינטלקטואלית טהורה זו. למעשה, דאגות העולם עשויות אפילו להסיח את דעתו או להפריע להתבוננות זו.

עם זאת, מכיוון ש"אדם המתבונן" הזה הוא עדיין אנושי וחלק מהקהילה, הוא לא יכול להתעלם מהפן האנושי של חייו. כחלק מחיים בקרב אחרים, הוא יצטרך לעסוק בפעולות מוסריות—כמו להיות צודק, אמיץ או נדיב—שכן פעולות כאלה דורשות במידה מסוימת משאבים חיצוניים. לדוגמה, אדם צודק זקוק לאמצעים להשיב טובות, אדם נדיב זקוק לכסף כדי לתת, וכן הלאה. לכן, בעוד שההתבוננות עשויה להיות הפעילות הגבוהה והטהורה ביותר, החיים כאדם כוללים גם עיסוק במידות מוסריות מעשיות התלויות ב"סיוע" או במשאבים בחיים, כמו משאבים חומריים ואינטראקציות חברתיות. הדבר משקף את אופייה הכפול של הקיום האנושי: מצד אחד אנו שואפים להגשמה אינטלקטואלית ורוחנית גבוהה יותר, ומצד שני אנו מחוברים למציאות היומיומית והמעשית.