אתיקה

אריסטו מדבר על סוג של חיים המתמקדים בעומקם בתבונה ובהתבוננות - חיים המוקדשים להבנת האמת ולהתאמת עצמנו אליה. עם זאת, הוא מכיר בכך שחיים כאלה עשויים להיראות "גבוהים מדי" או מעבר לחוויית האדם הרגילה. מדוע? מפני שחיים אלו אינם משהו שניתן להשיג לחלוטין רק כבני אדם. במקום זאת, הם דורשים מאיתנו להתחבר למה שהוא מכנה "החלק האלוהי" שבנו - אותו חלק שמסוגל לתבונה גבוהה ולחכמה.

ה"אלמנט האלוהי" הזה בתוכנו, לפי אריסטו, הוא משמעותי ומרומם יותר משאר חלקי הטבע שלנו, כמו רגשותינו או תשוקותינו הגופניות. באותו אופן, הפעילות (או דרך החיים) הקשורה לחלק האלוהי הזה - חשיבה מעמיקה, חיפוש אחר האמת, ופעולה מתוך חכמה - היא נעלה יותר מהמידות שאנו מתרגלים בחיי היומיום, כמו אומץ או צדק, שהן קשורות בצורה ישירה יותר ליחסים אנושיים ולעניינים ארציים.

בקצרה, אריסטו מבדיל כאן בין חיים המושרשים במלוא החוויה האנושית שלנו, על כל מורכבותה, לבין חיים השואפים למשהו גבוה יותר, כמעט נעלה, על ידי שימוש ביכולות הרציונליות והאלוהיות ביותר שבתוכנו.

אריסטו אומר שאם התבונה (יכולתנו לחשוב לעומק, להבין ולהרהר) נחשבת אלוהית – כלומר, משהו יוצא דופן ונעלה – אז חיים המונחים על ידי התבונה יכולים גם להיחשב "אלוהיים" בהשוואה לחיים רגילים יותר, ממוקדי צרכים בסיסיים או דאגות ארציות. הוא מדגיש כיצד העלאת חיינו באמצעות התבונה מחברת אותנו למשהו גבוה או נעלה יותר מהקיום היומיומי האנושי. זה כמעט כמו לשאוף להתחבר לחלק הטוב ביותר בעצמנו, החלק שמתגבר על השגרתי.

אריסטו טוען כאן טענה נועזת: שאנחנו לא צריכים להגביל את עצמנו למחשבות ולפעולות שמתאימות רק לדאגות האנושיות היומיומיות שלנו או לטבע החולף והבן חלוף שלנו. במקום זאת, עלינו לשאוף להעלות את עצמנו למשהו נעלה יותר—למשהו שדומה לאלוהי. באופן ספציפי, זה כולל חיים בהרמוניה עם ה"דבר הטוב ביותר" שבתוכנו: השכל או התבונה שלנו.

אמנם יכולת התבונה שלנו עשויה להיראות קטנה או חסרת חשיבות בהשוואה לשאר ההיבטים שבנו (רגשותינו, רצונותינו, הצרכים הגופניים שלנו וכו'), אך היא עולה הרבה מאוד בערכה ובפוטנציאל שלה על כל שאר חלקי האדם. במילים אחרות, התבונה מאפשרת לנו להתחבר לאמיתות נצחיות ונעלות יותר ולהשיג תחושת מימוש עמוקה יותר, תוך שהיא חוצה את גבולות הדאגות הרגילות של החיים. לכן, אריסטו מפציר בנו למתוח את עצמנו ולחיות בהרמוניה עם החלק הגבוה והאלוהי הזה שבטבע שלנו. עבורו, זו הדרך להתקרב למעין אלמוות—not במובן המילולי של חיים נצחיים, אלא בחיים שמשתמשים ומשקפים משהו מתמשך ונאצל.

אריסטו מדגיש כאן שהלב או ה"חלק הסמכותי והטוב יותר" שבאדם הוא השכל הרציונלי שלו—היכולת לחשוב ולהתבונן לעומק. הוא טוען שההיבט הרציונלי הזה הוא מה שמגדיר באמת את האדם, ולכן יהיה מוזר או סותר אם מישהו יבחר במודע חיים שלא נותנים עדיפות או מתיישבים עם החלק המרכזי הזה של מהותם. בפשטות, הוא אומר, "העצמי הטוב ביותר שלך הוא העצמי הרציונלי והמחשב שלך, אז למה שתחיה חיים שמתעלמים מזה או נשים אותו בצד?" עבור אריסטו, לחיות בהתאם לתבונה זה לא רק טבעי—זו גם הדרך הכי מספקת ובעלת משמעות לחיות.

אריסטו מדגיש מחדש נקודה מרכזית שכבר העלה קודם: כל ישות מוצאת את ההגשמה והאושר העמוקים ביותר בביצוע מה שהיא מיועדת לו באופן טבעי או במה שהיא מתאימה לו ביותר. עבור בני אדם, היכולת הייחודית שלנו היא ההיגיון—היכולת לחשוב, לשקול ולהבין. זה מה שמבדיל אותנו משאר היצורים. מכיוון שההיגיון הוא הדבר שמגדיר אותנו יותר מכל כבני אדם, חיים המונחים על ידי היגיון—חתירה לידע, חוכמה והבנה—הם לא רק המתאימים לנו ביותר באופן טבעי, אלא גם אלה שמביאים את האושר והסיפוק הגדולים ביותר. למעשה, אריסטו טוען שחיים המבוססים על מחשבה ושכליות הם הדרך הגבוהה והמספקת ביותר שאדם יכול לבחור בה.

אריסטו מסכם את הקטע הזה בקביעה כי החיים המתנהלים בהתאם לתבונה – החיים ההגותיים, המתבוננים – הם החיים המאושרים ביותר עבור האדם. מדוע? מפני שהתבונה היא התכונה המגדירה והמייחדת ביותר את מהות האדם. הוא רואה את החיים בהתאם לתבונה כדרך החיים הטבעית והמממשת ביותר, כיוון שהם מתואמים עם היכולות הגבוהות ביותר שלנו ועם מטרתנו.

עבור אריסטו, אושר (אודימוניה) אינו מתמצה ברגעים של הנאה או הצלחה חיצונית, אלא בחיים שמאפשרים לנו לממש את הפוטנציאל שלנו במלואו. מכיוון שהתבונה היא החלק הטוב ביותר שבנו, חיים שממוקדים בתבונה – דרך חיפוש ידע, חוכמה והבנה – הם שמביאים אותנו לאושר אמיתי. אושר זה אינו עוסק ברגשות חולפים, אלא במצב עמוק ומתמשך של שגשוג, המטרה העליונה של חיי האדם.