אתיקה

אריסטו מאשר שהרעיון שהציג כעת – שהאושר האמיתי טמון בצורה הגבוהה ביותר של פעילות, שהיא ההתבוננות – תואם הן את מה שהסביר בחלקים קודמים של הטקסט והן את המציאות כפי שהוא רואה אותה. בעצם הוא אומר: "המסקנה הזו מתאימה באופן הגיוני לכל מה שדיברנו עליו עד עכשיו ולדרך שבה הדברים באמת פועלים." זו דרך לחזק את הטענה שלו שהיא עקבית ומבוססת היטב.

אריסטו מסביר מדוע פעילות ההתבוננות, או הפעלת התבונה, היא הצורה הגבוהה והמספקת ביותר של פעילות אנושית. הוא מעלה כאן שתי נקודות עיקריות:

1. התבונה כחלק הטוב ביותר בנו: אריסטו טוען שהתבונה—היכולת לחשוב, להרהר ולהבין—היא ההיבט העליון והנאצל ביותר של הטבע האנושי. בנוסף, הדברים שהתבונה עוסקת בהם—אמת, ידע וחוכמה—הם הדברים הגבוהים והחשובים ביותר שאדם יכול לדעת. במילים אחרות, כאשר אנו מפעילים את התבונה שלנו, אנו עוסקים בחלק הטוב ביותר שבנו ורודפים אחר הדברים המשמעותיים ביותר.

2. רציפות ההתבוננות: ההתבוננות היא פעילות שאנו יכולים להמשיך בה לאורך זמן יותר מאשר פעילויות אחרות. בניגוד לפעילויות פיזיות או כאלה התלויות באנשים אחרים (כמו פעולות פוליטיות או מוסריות), אשר לעיתים קרובות נקטעות בשל עייפות, נסיבות חיצוניות או צרכים אחרים, החיפוש אחר האמת הוא משהו שאנו יכולים לעסוק בו באופן מתמשך. יכולת זו להתמקד לאורך זמן הופכת את ההתבוננות לייחודית ומתאימה במיוחד להיות אבן יסוד לאושר.

לסיכום, אריסטו אומר שעיסוק בחלק הרציונלי שבנו בפעילות ההתבוננות האמתית הוא גם "הגבוה ביותר" (המשמעותי ביותר) וגם "הרציף ביותר" (משהו שאנו יכולים לעסוק בו בעקביות), ולכן הוא חיוני להשגת חיים מספקים באמת.

אריסטו טוען שאושר כולל תערובת של הנאה, אך סוגים מסוימים של הנאה הם מעודנים ומשמעותיים יותר מאחרים. העיסוק בחוכמה פילוסופית—חשיבה מעמיקה וחיפוש אחר הבנה—נחשב לפעילות המענגת ביותר מבין כל הפעולות המוסריות. למה? משום שההנאות שהיא מספקת הן טהורות ונמשכות לאורך זמן. בניגוד להנאות חולפות הקשורות לצרכים פיזיים או לנסיבות חיצוניות, השמחה הנובעת מהבנת האמת והחוכמה היא מתמשכת. יתר על כן, אלו שהשיגו ידע והבנה נהנים מחייהם באופן עמוק ועקבי יותר מאלו שעדיין מחפשים תשובות. בקצרה, הסיפוק שנובע מהידיעה האמיתית גדול יותר מאי-הנחת של אלו שעדיין בתהליך הלמידה.

אריסטו מסביר כי מספיקות עצמית — תכונה מרכזית של האושר — שייכת בצורה המלאה ביותר לפעילות ההתבוננות. במספיקות עצמית, הוא אינו מתכוון לחיים בבידוד מוחלט, אלא לרעיון שהאושר האמיתי אינו תלוי באופן משמעותי בדברים חיצוניים או באנשים אחרים. בעוד שמי שעוסק במידות כמו צדק או אומץ זקוק בדרך כלל לאינטראקציות עם אחרים (למשל, להיות צודק כולל התנהגות צודקת כלפי אחרים), הפילוסוף העוסק בהתבוננות יכול לשאוף לאמת בכוחות עצמו. ההתבוננות, אם כן, היא פעילות עצמאית ובלתי-תלויה באופן עמוק, מה שהופך אותה למספיקת העצמית ביותר, ולכן לביטוי הגבוה ביותר של האושר.

אריסטו משווה בין סוגים שונים של חיים מוסריים כדי להדגיש את העצמאות הייחודית של העיסוק ההגותי של הפילוסוף. הוא טוען שכל אדם מוסרי—אם זה אדם צודק, אמיץ או בעל שליטה עצמית—תלוי באינטראקציה עם אחרים כדי לבטא במלואה את מידת המוסריות שלו. לדוגמה, אדם צודק זקוק לאנשים שעליהם יוכל לנהוג בצדק, ואדם אמיץ זקוק לסיטואציות שבהן יש צורך באומץ. בכך, תכונותיהם הטובות קשורות לנסיבות חיצוניות או למערכות יחסים.

לעומת זאת, פילוסוף אינו זקוק לאותה אינטראקציה חיצונית משום שעיסוקו העיקרי הוא הגות, או חיפוש האמת. פילוסוף יכול לעסוק בעיסוק זה לבדו, תוך הישענות בעיקר על שכלו ומשאביו הפנימיים. אמנם שיתוף פעולה עם הוגים אחרים יכול להעשיר את החיפוש הזה, אך הוא אינו דרישה מהותית. בדרך זו, הפילוסוף מתואר כהאדם המוסרי בעל העצמאות הרבה ביותר—מסוגל להגשים את מטרתו הגבוהה ביותר גם בבדידות.

אריסטו מציין שפעולת ההתבוננות, או החשיבה העמוקה והשאיפה להבנה (בעיקר בנוגע לאמיתות עמוקות), היא ייחודית מכיוון שהיא נחשבת בעלת ערך אך ורק למען עצמה. בניגוד לפעילויות מעשיות, שבדרך כלל מביאות לתוצאות חיצוניות או תועלות נוספות מעבר לפעולה עצמה (כמו בנייה, השגת צדק, או הנהגת אחרים), ההתבוננות אינה מייצרת תוצאה נוספת מעבר לפעולה של ההתבוננות עצמה. ערכה טמון כולו בחוויה ובחתירה אחר הבנה, מה שהופך אותה לשונה וממוקדת בעצמה.

אריסטו מצביע על אמת עמוקה לגבי החיים האנושיים: המטרה העליונה של רבים מהמעשים שלנו היא ליצור את התנאים שבהם נוכל ליהנות מפנאי, שאותו הוא רואה כמרכיב חיוני לאושר אמיתי. תחשוב על זה כך: אנחנו עובדים קשה במהלך השבוע כדי שנוכל ליהנות מהזמן החופשי בסוף השבוע, או שחברות יוצאות למלחמה כדי להשיג שלום. במילים אחרות, העומס והמאבקים בחיים אינם מטרות בפני עצמם – הם שלבים בדרך למצב גבוה יותר, שבו נוכל לחיות בחופשיות ובמחשבה מעמיקה, ללא הכבדה של צורך או עימותים. הפנאי כאן אינו סתם בטלה; עבור אריסטו, הוא קשור להרהור ולעיסוק במה שבאמת חשוב בחיים.

בקטע זה, אריסטו מסביר שהמידות המעשיות – כמו צדק, אומץ או מתינות – מתבטאות לרוב בפעילויות הקשורות לפוליטיקה או לענייני צבא. עם זאת, הוא מציין שפעולות מסוג זה הן "לא פנאי", כלומר, הן מצריכות מאמץ רב, מתח והתמקדות במטרות חיצוניות, ולא משמשות כעיסוקים מרגיעים או שלווים מטבעם. מדובר בפעילויות שהן פעילות ותובעניות, ולא מהורהרות או מספקות בפני עצמן.

בחלק זה, אריסטו מדגיש שמלחמה אינה דבר שבני אדם שואפים אליו לשם עצמה. אנשים אינם יוצאים למלחמה כי הם נהנים מסכסוך או כי הם מוצאים ערך בשפיכות דמים והרס. אם מישהו היה יוצר סכסוכים או מעורר קרבות ללא סיבה – במיוחד אם היה הופך חברים לאויבים רק כדי להמשיך באלימות – הוא היה נחשב לאדם אכזרי באופן קיצוני, ואולי אף מעורער בנפשו. במקום זאת, מלחמה נתפסת בדרך כלל כאמצעי למטרה: אנשים נלחמים כדי להשיג שלום, להגן על הקהילה שלהם או להשיג מטרה נעלה יותר. נקודה זו מדגישה את הרעיון הרחב יותר של אריסטו שמסביר כי פעולות מסוימות, כמו מלחמה, הן כלים בלבד – הן נעשות לא בגלל ערכן הפנימי, אלא כי הן משרתות מטרה גדולה יותר.

בחלק זה, אריסטו מציין שהעבודה של מדינאי—אדם העוסק בממשל ובחיים הפוליטיים—אינה פעילות נינוחה או מרגיעה. לעיתים קרובות היא תובענית, מלחיצה וממוקדת בהשגת מטרות מסוימות. בעוד שפעולה פוליטית עשויה לשאוף להשיג אושר עבור המדינאי והקהילה (אזרחיו), האושר המבוקש דרך עבודה זו שונה מהאושר הנובע מעצם פעולת הממשל עצמה. במילים אחרות, המדינאי עוסק בפעילות פוליטית לא משום שפעולת הממשל ממלאת או מספקת בפני עצמה, אלא משום שהיא שואפת להוביל לתוצאה רחבה יותר (כמו יציבות, שגשוג או רווחה קולקטיבית). דבר זה הופך את הפעולה הפוליטית לכלי, כלומר אמצעי להשגת מטרה, ולא בעלת ערך בפני עצמה.

אריסטו מציין כי פעולות פוליטיות וצבאיות, על אף שהן נחשבות לנעלות וחשובות, אינן פעולות הנעשות לשמן בלבד. פעולות אלו הן כלי למטרה מסוימת, כמו השגת שלום, סדר או ביטחון. הן "חסרות פנאי" מכיוון שהן דורשות מאמץ ולעיתים קרובות גורמות ללחץ או עול, ולא מהוות הנאה או סיפוק מעצם הפעולה עצמה. ערכן טמון בעיקר בתוצאות שהן משיגות, ולא בפעולה עצמה.

אריסטו מדגיש כי הפעולה של החשיבה – ובפרט מחשבה עיונית או רפלקסיה אינטלקטואלית – היא ייחודית משום שהיא נחשבת לנעלה יותר בערכה ("ערך מהותי") בהשוואה לפעילויות אחרות. מדוע? מכיוון שבניגוד לפעולות מעשיות או חיצוניות, היא אינה נעשית כדי להשיג משהו מעבר לעצמה. ההתבוננות אינה משמשת כאמצעי למטרה אחרת, כמו עושר או כוח; היא מטרתה היא עצמה. האופי העצמאי והסגור של ההתבוננות הופך אותה לחריגה.

בנוסף, אריסטו אומר שהיא כוללת הנאה פנימית הנובעת באופן טבעי מהעיסוק בה. הנאה זו אינה חיצונית או חולפת – היא קשורה עמוקות לפעולה עצמה. והנאה זו אף מעצימה ומחזקת את הפעולה, מה שהופך אותה לעשירה ומספקת עוד יותר. לכן, לפי אריסטו, ההיגיון או ההתבוננות באמת העמוקה ביותר מובילים לאושר הטהור והמשמעותי ביותר.

אריסטו מסביר כי תכונות או מאפיינים מסוימים הקשורים ל"אדם המאושר העליון" – כמו עצמאות, פנאי (האפשרות להקדיש זמן לעיסוקים משמעותיים) וחוסר עייפות (תחושת סיפוק מתמשכת או היעדר תשישות) – קשורים באופן ברור לפעילות של התבוננות והרהור. תכונות אלו אינן מקריות; הן נובעות באופן טבעי כאשר אדם מקדיש את עצמו לפעולת החשיבה והרפלקסיה הפילוסופית, שאריסטו רואה בה את השימוש הגבוה והמספק ביותר של היכולת האנושית.

כאן מסכם אריסטו את טענתו לגבי מה שמגדיר אושר עליון או "מושלם" עבור אדם. הוא טוען כי האושר האמיתי (אודימוניה, כפי שהוא מכנה אותו) טמון בפעילות של התבוננות. מדוע? משום שהפעילות הזו – הפעלת התבונה שלנו לחשיבה מעמיקה על אמת ועל ההיבטים הגבוהים של הקיום – היא הצורה הטהורה, העצמאית והעמידה ביותר של הגשמה. היא לא תלויה בחפצים חיצוניים כמו מידות טובות אחרות, כגון אומץ או צדק, אשר לעיתים קרובות דורשות אינטראקציה עם אחרים או נסיבות מסוימות.

עם זאת, אריסטו מוסיף תנאי חשוב: סוג זה של אושר ניתן להשגה מלאה רק אם לאדם יש "משך חיים שלם". במילים אחרות, כדי שהאושר יהיה שלם, עליו להתקיים לאורך חיים מלא ומושלם. רגעים זמניים של התבוננות או מידות טובות אינם מספיקים – מה שחשוב זו חיים שנחיים בעקביות ובהתאמה לערכים ולפעילויות הגבוהות הללו. עבורו, האושר אינו מקוטע; הוא חייב להיות שלם. במילים פשוטות, החיים הטובים ביותר מתממשים בהתבוננות משמעותית ומתמשכת לאורך כל החיים.