ספר 10 / פרק 6
פסקה 3 - חיים מוסריים ואושר
הסבר - חלק אחר חלק
"החיים המאושרים נתפסים ככאלו שמבוססים על סגולה מוסרית; אך חיים של סגולה דורשים מאמץ, ואינם מסתכמים בבילוי או שעשוע."
חיים מאושרים, לפי אריסטו, קשורים באופן עמוק לחיים על פי המידות הטובות. עם זאת, חיים על פי המידות הטובות אינם נוגעים רק לבידור או להנאות חולפות - הם דורשים מאמץ, מחויבות ופעולה מכוונת. אושר אמיתי אינו טמון בהנאה רגעית או בהימנעות ממאמץ, אלא במעורבות משמעותית באתגרים של החיים בדרכים שתואמות את המידות הטובות.
"ואנחנו אומרים שדברים רציניים עדיפים על פני דברים מצחיקים או כאלה הקשורים לבידור, ושהפעולה של הטוב מבין שני דברים – בין אם מדובר בשני צדדים של הקיום שלנו או בשני אנשים – היא הרצינית יותר; אך הפעולה של הטוב יותר היא, מעצם היותה כזו, נעלה יותר ובעלת אופי קרוב יותר לאושר."
אריסטו למעשה אומר שדברים שאנו רואים בהם רציניים או בעלי משמעות הם בעלי ערך גבוה יותר מדברים הקשורים לשעשוע או קלות דעת. כאשר משווים שני דברים—בין אם מדובר בשני חלקים של האדם (למשל, השכל מול הגוף) או בשני אנשים—הפעולה או הפונקציה של החלק ה"טוב יותר" היא באופן טבעי משמעותית יותר ולכן קרובה יותר לאושר האמיתי. ב"טוב יותר", הוא מתכוון למה שהוא יותר מוסרי או מצטיין בטבעו (כמו שכל, תבונה או סגולה מוסרית) ולא למה שמחובר רק להנאות בסיסיות או להסחות דעת. אושר, כפי שהוא מגדיר אותו לאורך הדיון, קשור לעיסוק בפעילויות גבוהות ומשמעותיות אלו, ולא רק לרדיפה אחר הנאה שטחית.
"וכל אדם, אפילו עבד, יכול ליהנות מתענוגות הגוף לא פחות מאדם הטוב ביותר; אך אף אחד לא מייחס לעבד חלק באושר – אלא אם כן הוא מייחס לו גם חלק בחיי האדם."
בקטע הזה, אריסטו מבצע הבחנה בין הנאות הגוף לבין האושר האמיתי. הוא טוען שכל אדם, בלי קשר למעמדו—בין אם הוא עבד או אדם חופשי ומוסרי—יכול לחוות הנאות גופניות. הנאות אלו אינן ייחודיות או תלויות באופיו המוסרי של האדם או במטרות נעלות יותר. עם זאת, הנאות הגוף לבדן אינן מהוות את מה שאנו מכנים "אושר אמיתי".
אריסטו מביא כדוגמה את מושג העבדות כדי להמחיש את הנקודה הזו. עבד עשוי ליהנות מהנאות גופניות, אך החברה בדרך כלל אינה רואה בעבד כמי שמשתתף בחוויה הרחבה יותר של מה שנחשב לחיים מלאים ומשגשגים באמת (אשר עבור אריסטו כוללים מעלות מוסריות, שימוש בתבונה ואופי מוסרי). כדי שאושר אמיתי יהיה שייך לאדם, עליו להשתתף במה שאריסטו מגדיר כ"חיים אנושיים" במובן הרחב יותר—לא רק בקיום גופני או בהנאות חולפות, אלא בחיים שמעוצבים באמצעות פעילות בעלת משמעות וערך מוסרי.
אמירה זו מדגישה את אמונתו של אריסטו שהאושר קשור באופן עמוק לתרגול המידות הטובות, אשר מצריך מעורבות תבונית ומטרה מוסרית, דבר שהוא אינו מזהה כהגדרה שמבוססת רק על הנאה פיזית או חולפת.
"שהאושר אינו טמון בעיסוקים כאלה, אלא, כפי שאמרנו קודם, בפעילויות שמבטאות מידה טובה."
אריסטו מדגיש כי האושר האמיתי אינו נמצא בהנאות חולפות או בעיסוקים רדודים. במקום זאת, האושר טמון בחיים לפי מידת המוסר—בפעולות שמשקפות טוב מוסרי, חוכמה ומצוינות. פעולות מוסריות הן משמעותיות ומבטאות את הפוטנציאל האנושי הגבוה ביותר שלנו, בניגוד להנאות רגעיות שיכולות להיות נחלת כל אחד, אפילו כאלה שחייהם אינם מושפעים מערכים מוסריים או אינטלקטואליים גבוהים. עבור אריסטו, האושר קשור עמוקות לחיים פעילים בהרמוניה עם מי שאנו יכולים להיות במיטבנו.