אתיקה

אריסטו מציין שאמנם שעשועים מהנים עשויים להיראות כדברים שאנו מעריכים בפני עצמם, אך למעשה הם אינם מועילים לנו בטווח הארוך. במקום זאת, התמכרות לעיסוקים אלו עשויה לגרום נזק מכיוון שהיא מסיחה את דעתנו מטיפול באחריות חשובה, כמו שמירה על הבריאות וניהול הרכוש שלנו. במילים אחרות, התמקדות מופרזת בבידור בלבד עלולה להוביל להזנחה של הדברים שהם באמת חשובים לחיים מאוזנים ומשגשגים.

אריסטו מציין שרבים מהאנשים הנחשבים ל"מאושרים" נוטים לפנות לפנאי או לבידור כמקור עיקרי לסיפוק. זו הסיבה לכך שאנשים המיומנים בלשמח או לבדר אחרים – אלו שהם שנונים או טובים ביצירת פעילויות מהנות – זוכים להערכה רבה במקומות כמו חצרות של רודנים. רודנים, או שליטים סמכותניים, נוהגים לעסוק בתענוגות ובבידור בזמן הפנאי שלהם. הם מעדיפים את חברתם של אנשים שמסתגלים לתחביביהם או מבדרים אותם ביעילות, שכן זה הופך אותם לחברים נעימים ונוחים. למעשה, אנשים בעמדות כוח לעיתים קרובות מקיפים את עצמם באלו שמספקים את הטעמים האישיים שלהם בפנאי, מה שעשוי ליצור רושם שתענוגות אלו קשורים באופן הדוק לאושר.

אריסטו מתמודד עם התפיסה השגויה שפעילויות הנתפסות כהנאה על ידי קבוצות מסוימות – כמו שליטים או טיראנים – מייצגות אושר אמיתי. הוא מערער על הרעיון הזה על ידי כך שהוא מציין שרק מפני שאנשים בעלי כוח מתמכרים להנאות של פנאי או סיפוקים גופניים, אין זה אומר שהנאות אלו באמת תואמות את האושר האמיתי. הנאות אלו הן שטחיות יותר ואינן נובעות מ-מידה טובה או תבונה, שהן המקורות האמיתיים לפעולות משמעותיות וטובות.

כדי לחזק את טיעונו, אריסטו מציג השוואה: בדיוק כפי שילדים טועים לחשוב שמה שהם אוהבים הוא הדבר היקר ביותר בשל חוסר הבנתם, כך גם אנשים שלא חוו שמחות עמוקות או מוסריות יותר, נוטים לחשוב שהנאות גופניות הן הטובות ביותר. הוא רומז שהשיפוט שלהם אינו אמין מכיוון שהוא מוגבל על ידי חוסר בשלותם – בין אם זו חוסר בשלות תרתי משמע אצל ילדים, ובין אם זו חוסר בשלות מוסרית אצל אלו שאינם שואפים לטוב גבוה יותר כמו המידות הטובות. המסקנה כאן היא שאושר אמיתי אינו יכול להיות מוגדר לפי הסיפוקים של בעלי הכוח או ההעדפות של אלו שחסרים תובנה לגבי מה שבאמת מספק ומעשיר.

אריסטו בעצם אומר שכפי שדברים שונים נראים חשובים או מהנים לילדים לעומת מבוגרים, כך גם הדבר נכון לאנשים בעלי אופי מוסרי שונה – אנשים רעים ואנשים טובים מעריכים ונהנים מדברים שונים. מה שנחשב באמת בעל ערך או מספק אינו תלוי בשרירות הדעת, אלא קשור במידה הטובה. עבור אנשים טובים – אלו החיים במידה טובה – הפעילויות שהם רואים כמשמעותיות ונחשקות ביותר מתואמות עם אופיים המוסרי. במילים אחרות, החיים בהתאם למידה הטובה הם באופן טבעי מספקים וממלאים עבור אדם טוב, משום שהם משקפים את מהותו האמיתית במיטבה. המידה הטובה והטוב מהווים את הבסיס לערך אמיתי ולהנאה בחיים.

אריסטו מדגיש כאן כי האושר אינו נמצא רק בבילוי והנאה זמניים. הוא טוען שזה יהיה אבסורדי לעבור את אתגרי החיים, להתמודד עם קשיים וסבל, רק למען ההנאה והשעשוע. אמנם בילוי עשוי להיות מהנה, אך הוא חולף ורדוד לעומת הסיפוק העמוק והמשמעותי יותר שנובע מחיים המיועדים למעלה ולמטרה. לפי אריסטו, האושר חייב להיות משהו עמוק יותר מהמרדף אחר רגעי כיף או הסחות דעת. מדובר במשהו מהותי ושלם, לא בבריחה שולית או זמנית.

כאן, אריסטו מדגיש הבחנה חשובה בנוגע למטרות ולתכליות האנושיות. רוב הדברים שאנו שואפים אליהם בחיים—בין אם זה עושר, בריאות או אפילו פנאי—נבחרים כי הם מסייעים לנו להשיג מטרה אחרת. לדוגמה, אנו מחפשים כסף כדי לקנות את מה שאנחנו צריכים, או נחים כדי לצבור כוחות לעבודה נוספת. אלו הם אמצעים למטרה, ולא מטרות בפני עצמן.

האושר, לעומת זאת, נבדל מכל העיסוקים הללו. הוא אינו דבר שאנו רודפים אחריו כדי להשיג משהו אחר. האושר הוא המטרה הסופית—התכלית—שעבורה כל דבר אחר נעשה. מתוך כך, אריסטו מבקר את הרעיון של השקעת מאמץ ומאבק אך ורק למען שעשוע או בידור; בעיניו, זה יהיה מגוחך ולא בוגר. שעשוע הוא זמני ושטחי, ולא דבר בעל ערך מספיק כדי להיות מטרתנו הסופית בחיים.

אריסטו אומר כאן כי פעילויות בילוי או פנאי, אף על פי שהן מהנות, אינן המטרה הסופית של החיים. במקום זאת, הן משמשות כדרך להתרענן ולהיטען מחדש, כך שנוכל לחזור לפעילויות ולעבודה משמעותיות. הוא מתייחס לרעיון מאנאחרסיס, הוגה קדום, כדי להדגיש שהרפיה או משחק מתקבלים על הדעת כאשר הם מסייעים להכין אותנו למאמץ פרודוקטיבי. במילים אחרות, הבילוי הוא כמו הפסקה – כלי שעוזר לנו להתאושש ולשמור על איזון – ולא המטרה או "תכלית" קיומנו. האושר האמיתי נובע מפעילויות משמעותיות, ולא רק מרגעי פנאי או כיף.