אתיקה

אריסטו מתחיל באמירה שאחרי שדיבר על המידות הטובות (התכונות שהופכות אדם לטוב), על סוגי החברות ועל הסוגים השונים של ההנאות, הצעד הבא ההגיוני הוא לדבר על האושר. זאת משום שלדעתו, האושר הוא המטרה הסופית או היעד של חיי האדם – הדבר שאליו אנשים שואפים כטוב העליון. זהו היעד הסופי שכל דבר אחר מוביל אליו, ולכן הוא מרכזי בהבנת המשמעות של חיים אנושיים מלאים.

אריסטו מדגיש כי אושר אינו רק נטייה—כמו מצב או תכונה כללית שמישהו מחזיק בהם באופן פסיבי. אם אושר היה רק נטייה, יכלו להיווצר מצבים אבסורדיים: למשל, אדם שישן כל חייו (בעצם בלתי פעיל, כמו צמח), או מישהו שסובל מאסונות גדולים, עדיין יכולים להיחשב "מאושרים." ברור שזה לא הגיוני לאריסטו, כיוון שלדעתו אושר מחייב מעורבות פעילה בחיים, ואי אפשר לצמצם אותו למצב או תנאי פסיביים. אושר אינו מתבטא רק ב"להיות" במצב מסוים; הוא קשור לעשייה ולחיים פעילים ומשמעותיים.

אריסטו מבהיר מהי אושר (אאודימוניה) באמת ומדוע הוא לא יכול להיות מצב פסיבי או תנאי בלבד. הוא טוען שאם אושר היה רק "נטייה" (תכונה סטטית, כמו להיות ישן או במצב צמחי), הוא לא היה מתאימים לטבע החיים האנושיים ולמטרתם. במקום זאת, אריסטו מדגיש שאושר הוא פעיל – הוא קשור לעשייה ולהוויה באופן מעורב ומשמעותי.

בהמשך הוא מסביר שחלק מהפעולות נעשות כדי להשיג משהו אחר (לדוגמה, לעבוד כדי להרוויח כסף), בעוד פעולות אחרות נעשות פשוט כי הן בעלות ערך אמיתי בפני עצמן. אושר, לדבריו, שייך בבירור לקטגוריה השנייה, כי הוא מושלם ועומד בפני עצמו – הוא אינו משמש אמצעי למטרה נוספת. הוא מספק את עצמו, כלומר הוא ממלא את כל מה שאדם זקוק לו כדי לחיות חיים טובים ומלאי שגשוג. למעשה, אושר הוא לעסוק במה שחשוב באמת בפני עצמו, ולא ככלי למשהו אחר.

אריסטו מציין כי ישנם מעשים בעלי ערך פשוט בגלל טבעם, ולא מכיוון שהם מובילים למשהו אחר. במילים אחרות, הערך שלהם אינו מבוסס על השגת תוצאה חיצונית; הערך שלהם טמון בהם עצמם. מעשים מוסריים – כמו לפעול באדיבות, באומץ או בצדק – שייכים לקטגוריה זו. מעשים אלה נחשבים "נאצלים" ו"טובים" ושווים את הביצוע רק משום שהם מגלמים מצוינות וטוב מוסרי. אינך פועל באומץ כדי לקבל תמורה או לספק צורך מסוים; אתה פועל באומץ משום שהאומץ עצמו מספק עומק ומשמעות.