ספר 10 / פרק 5
פסקה 5 - ההנאה המתאימה לכל בעל חיים ותפקידו של האדם הטוב בשיפוט הנאות
הסבר - חלק אחר חלק
"כל בעל חיים נחשב כבעל הנאה ייחודית, כמו שיש לו תפקוד ייחודי; כלומר, הנאה שמתאימה לפעולתו."
אריסטו מצביע על הקבלה בין הרעיון שלכל בעל חיים יש תפקיד או מטרה טבעיים (משהו שהוא מטבעו נועד לעשות) לבין סוג ההנאה שהוא חווה. בעצם, ההנאה של כל יצור מתאימה למה שהוא תוכנן לעשות באופן טבעי – לפעולה המרכזית או לאופן קיומו. לדוגמה, ציפור עשויה למצוא אושר בתעופה, בעוד שדג עשוי למצוא שמחה בשחייה. ההנאות שלהם קשורות למה שמתאים להם באופן בסיסי.
"אם נתבונן בהם מין אחר מין, גם זה יהיה ברור; לסוס, לכלב ולאדם יש הנאות שונות, כפי שאומר הרקליטוס: "החמורים יעדיפו פסולת על זהב," שכן אוכל נעים יותר מזהב עבור חמורים."
בחלק הזה, אריסטו מדגיש שלכל מין יש הנאות ייחודיות הקשורות לטבעו או למטרתו. הוא מצטט את דבריו של הרקליטוס: "חמורים היו מעדיפים פסולת זהב," כדי להמחיש את הרעיון. בעצם, חמורים מתעניינים יותר במזון – או במה שהם צריכים כדי לשרוד – מאשר במשהו שבני אדם עשויים להעריך, כמו זהב. ההשוואה הזו מבהירה שההנאה או הערך תלויים בישות ובצרכים או באינסטינקטים הספציפיים שלה. לכל מין, תחושת ההנאה שלו מתיישרת עם מטרתו, פעולותיו וטבעו.
"אם כך, ההנאות של יצורים השונים במינם שונות גם באופיין, וסביר להניח שההנאות של מין אחד אינן שונות זו מזו."
אריסטו אומר שכל מין חווה הנאות שמתאימות באופן ייחודי לטבע או למהותו. לדוגמה, מה שמביא שמחה או סיפוק לסוס שונה ממה שמביא את אותו הדבר לכלב או לאדם—לכל אחד מהם יש "הנאות מותאמות אישית" הקשורות לקיומו ולתכליתו. אבל בתוך מין אחד (כמו בני אדם), אפשר היה להניח שדברים שמביאים הנאה יהיו זהים לכולם, מכיוון שהם חולקים את אותה מהות. עם זאת, כפי שהוא מסביר בהמשך, זה לא בהכרח המצב—עדיין יכולה להיות שונות רבה בתוך המין.
"אבל הם משתנים במידה רבה, לפחות במקרה של בני אדם; אותם דברים עשויים לגרום עונג לאנשים מסוימים ולגרום כאב לאחרים, להיות כואבים ושנואים על חלק, אך נעימים ואהובים על אחרים."
אריסטו מציין שלפחות עבור בני האדם, מה שמביא הנאה או כאב אינו דבר אוניברסלי – זה מאוד סובייקטיבי ומשתנה באופן משמעותי מאדם לאדם. מה שאדם אחד מוצא מהנה ונעים יכול להיות לא נעים ואפילו דוחה עבור אדם אחר. העדפותיהם ותגובותיהם של אנשים לאותם דברים עשויות להיות שונות באופן קיצוני.
"זה קורה גם במקרה של דברים מתוקים; אותם דברים לא נראים מתוקים לאדם עם חום ואדם בריא – ולא חמים לאדם חלש ואדם במצב טוב."
אריסטו מציין שתפיסות של אנשים לגבי הנאות או חוויות יכולות להיות סובייקטיביות מאוד ומושפעות ממצבם הפיזי או הרגשי. לדוגמה, מתיקות יכולה להיות טעימה ומשמחת עבור אדם בריא, אך יכולה להרגיש מוזרה או לא נעימה למי שחולה עם חום. באותו אופן, תחושת חום יכולה להיות נעימה עבור אדם חזק ובריא, אך עשויה להיראות חמה מדי או לא נעימה למי שחלש או לא מרגיש טוב. הדבר מדגים כיצד מצבו האישי של האדם משפיע במידה רבה על תפיסתו את ההנאות.
"אבל בכל העניינים הללו, מה שנראה לאדם הטוב נחשב באמת כזה. אם זה נכון, כפי שזה נראה, והמידה של כל דבר היא המידה של המידות הטובות ושל האדם הטוב כשלעצמו, אזי גם תענוגות יהיו אותם דברים שנראים לו ככאלה, והם יהיו הנעימים לו שבהם הוא מתענג."
אריסטו מעלה כאן נקודה מרכזית לגבי האופן שבו אנו מעריכים מהו באמת מענג. הוא טוען שבענייני טעם, העדפה ותפיסה, נקודת המבט של אדם טוב—מישהו מוסרי ובעל סגולה—היא התקן האמין ביותר. במילים אחרות, מה שנראה מענג או טוב לאדם המוסרי יכול לרוב להיחשב כמשהו שבאמת טוב או מענג. זאת מכיוון שהשיפוט של האדם המוסרי מונחה על ידי תבונה וסגולה, בניגוד לאדם שגישתו עשויה להיות מושפעת מעיוותים הנובעים מרשע, הרגלים רעים או אופי פגום.
לפי הגיון זה, הנאות אמיתיות מתיישבות עם מה שהאדם המוסרי מוצא בו הנאה. מה שנראה מענג לאדם בלתי מוסרי או בלתי ממושמע עשוי שלא להיות באמת טוב—אלא רק לשקף את תחושת ההשתוקקות המעוותת שלו למה שנראה כרצוי. למעשה, אריסטו קושר את רעיון ההנאה האמיתית למצוינות מוסרית ושכלית, ומציע שהסגולה היא המדד למה ש authentically מענג או טוב.
"אם הדברים שהוא מוצא כמעיקים נראים נעימים למישהו אחר, אין זה מפתיע; כי בני אדם יכולים להיות מקולקלים ומושחתים בדרכים רבות. אך הדברים עצמם אינם נעימים באמת, אלא רק נעימים לאותם אנשים ובמצבם המסוים."
אריסטו מציין שלא כל דבר שמישהו מוצא מהנה הוא באמת "נעים" במובן האובייקטיבי. לאנשים עשויות להיות תפיסות מעוותות של הנאה עקב נסיבות אישיות, הרגלים או פגמים. לדוגמה, אם מישהו נהנה ממשהו שהוא מזיק או משפיל, זה לא אומר שהדבר הזה הוא באמת טוב או נעים בפני עצמו. למעשה, הוא נראה נעים רק לאותו אדם בגלל מצבו ה"פגום" או ה"מקולקל" – תוצאה של בחירות שגויות, אופי ירוד או הרגלים לא בריאים. בעצם, אריסטו אומר שהנאה, במובנה האמיתי, קשורה למה שהוא באמת טוב ומוסרי, ולא רק למה שמישהו מרגיש כנעים בצורה סובייקטיבית או מוטעית. הדבר משקף את הרעיון הרחב יותר שלו שתפיסותינו ותשוקותינו יכולות להיות מעוצבות (או מעוותות) על ידי אופיינו המוסרי.
"אלה שהינם ללא עוררין מבישים, ברור שאין לקרוא להם הנאות, אלא אם כן לחיך מעוות; אך לגבי אלה שנחשבים לטובים – איזה סוג של הנאה או איזו הנאה יש לכנות כהראויה לאדם?"
אריסטו מציין שיש דברים שאנשים עשויים להנות מהם – כמו פעולות מזיקות או בלתי מוסריות – שלא באמת ראוי לקרוא להם תענוגות, אלא אם כן מדובר באנשים שהשיפוט שלהם מעוות או שטעמם "מושחת". תענוגות אלו נובעים מתשוקות בלתי נכונות או לא מסודרות, ולא מתוך שום דבר שהוא באמת טוב.
עם זאת, בכל הנוגע לתענוגות הנחשבים באופן רחב למידות טובות או "טובים", הוא מעלה שאלה מרכזית: אילו תענוגות באמת מתאימים לבני אדם? במילים אחרות, הוא שואל אילו תענוגות עומדים בהרמוניה עם מהותנו כבני אדם רציונליים ומוסריים, בהתחשב ביכולות הייחודיות שלנו לחשיבה, אתיקה ומחשבה גבוהה. הוא בוחן את הרעיון שלא כל התענוגות שווים; יש כאלה המתאימים לשגשוג האנושי, בעוד שאחרים עלולים להסיט אותנו או לפגוע בערכיות שלנו.
"האם זה לא ברור מהפעולות המתאימות? ההנאות נובעות מהן."
אריסטו מציין שההנאות קשורות באופן ישיר לפעולות שבהן אנו עוסקים. במילים אחרות, הסוג והאיכות של ההנאה שלנו נקבעים לפי טבעה של הפעולה עצמה. אם רוצים להבין איזו הנאה "מתאימה" או ראויה לאדם, יש לבחון את הפעולות שהאדם מוצא כמספקות או טבעיות עבורו. הפעולות וההנאות המתאימות להן קשורות באופן עמוק; האחת נובעת באופן טבעי מהשנייה.
"אם כן, בין אם האדם המושלם והמאושר ביותר עוסק בפעילות אחת או יותר, ההנאות שמושגות דרך פעילויות אלו ייחשבו, במובן המדויק, להנאות שהן ייחודיות לאדם. שאר ההנאות יהיו כאלה רק באופן משני וחלקי, בדיוק כמו הפעילויות עצמן."
אריסטו בוחן אילו סוגי הנאות מתאימים באמת או "ראויים" לאדם. הוא מעלה את הרעיון של האדם המושלם והמאושר באופן עליון—מישהו שחייו מלאים ומתואמים עם הטוב העליון. לדעתו, ההנאות שמעשירות או משלימות את הפעילויות בהן עוסק האדם האידיאלי, הן אלה שניתן לקרוא להן הנאות אנושיות במובן המלא ביותר.
במילים אחרות, עבור אריסטו, לא כל הנאה אקראית מגדירה חיים טובים. הפעולות שאדם מאושר או מוסרי עוסק בהן—אלה שממלאות את ייעודו או "תכליתו" כאדם—הן שקובעות את ההנאות הגבוהות והראויות ביותר. הנאות אלה קשורות לפעולות משמעותיות, כמו תרגול חוכמה, פיתוח מידות טובות, או עיסוק בעשייה נאצלת, ולא להנאות רגעיות או שטחיות.
לעומת זאת, סוגי הנאות אחרים—אלה הקשורים לפעילויות פחות משמעותיות או אף מזיקות—עדיין עשויים להביא הנאה, אך ערכן "משני" או פחות שלם. ערכן תלוי במידת התאמתן לחיי המידה הטובה והתבונה, אותם אריסטו רואה כלב העניין של להיות אדם באמת.