אתיקה

אריסטו מציין כי פעולות נבדלות באיכותן המוסרית – ישנן פעולות מוסריות ורצויות, אחרות מזיקות וכדאי להימנע מהן, וישנן ששוכנות באמצע, כאלו שהן ניטרליות מבחינה מוסרית. בדיוק כפי שהפעולות נבדלות זו מזו בהיבט זה, כך גם ההנאות הקשורות אליהן. לכל פעולה יש סוג הנאה ייחודי המתאים לה. אם פעולה היא טובה ושווה לבחור בה, אזי גם ההנאה הקשורה אליה היא טובה; ואם הפעולה רעה, ההנאה הנלווית אליה נושאת גם היא מטען שלילי. בקצרה, הערך המוסרי של פעולה משתקף באיכות ההנאה הקשורה בה.

אריסטו אומר כי הערך או המוסריות של הנאה תלויים בטבע הפעולה שאליה היא קשורה. אם הפעולה עצמה היא טובה, אצילית ומוסרית, ההנאה הנובעת ממנה היא גם טובה. מצד שני, אם הפעולה רעה או לא ראויה מוסרית, אז ההנאה הקשורה אליה היא גם רעה. הוא משווה זאת לתשוקות או ליצרים שלנו: אם אנו משתוקקים למשהו אצילי ומוסרי, התשוקה הזו ראויה לשבח, אך אם אנו משתוקקים למשהו מביש או נמוך, התשוקה הזאת ראויה לגנאי. במילים אחרות, האיכות המוסרית של הנאה משקפת את האיכות המוסרית של הפעולה או האובייקט שהיא קשורה אליהם.

אריסטו מציין שההנאות שאנחנו חווים מפעילויות מסוימות קשורות בצורה הדוקה יותר לפעילויות עצמן מאשר הרצונות שגורמים לנו לעסוק בהן. הרצונות, כמו הרצון לאכול כשרעבים, הם דבר נפרד — הם מתעוררים לפני הפעולה ונעלמים לאחר שמסופקים. ההנאה, לעומת זאת, מלווה את הפעולה עצמה ומרגישה כמעט בלתי נפרדת ממנה. לדוגמה, כשאתה נהנה מנגינה או מפתרון חידה, ההנאה מהחוויה הזו מרגישה כל-כך מחוברת למה שאתה עושה, עד שזה עשוי להיראות כאילו הפעילות עצמה היא ההנאה. הקשר ההדוק הזה בין הפעולה לבין ההנאה יכול להיות כל-כך חזק שקשה להבחין איפה האחד מסתיים והשני מתחיל.

אריסטו מתייחס כאן לאי-הבנה רווחת. הוא מסביר שבעוד שההנאה לעיתים קרובות מלווה פעילויות כמו חשיבה או תפיסה (למשל, הנאה ממראה יפה או פתרון בעיה מאתגרת), היא אינה זהה לפעולת החשיבה או התפיסה עצמה. יש מי שעלולים לחשוב בטעות שהן אותו הדבר, מאחר והחוויות הללו כל כך קשורות זו לזו – ההנאה נראית בלתי נפרדת מהפעילות שיצרה אותה. אבל אריסטו מדגיש שהחפיפה הזו אינה אומרת שמדובר באותו דבר; ההנאה היא למעשה משהו שמגיע לצד הפעילויות הללו כסוג של סיפוק או הגשמה נוספת.

אריסטו מדגיש שכפי שפועלויות שונות משתנות בטבען ובערכן, כך גם ההנאות הנלוות אליהן. הוא טוען שיש הנאות שהן "נעלות" או "טהורות" יותר מאחרות, בהתאם לפעולות שהן קשורות אליהן. לדוגמה, הוא מחשיב את חוש הראייה לטהור יותר מחוש המישוש, וכך גם ההנאות הקשורות לראייה נחשבות לטהורות יותר מאלו הקשורות למישוש. באותו אופן, שמיעה וריח נתפסים כמעודנים יותר בהשוואה לטעימה, ולכן גם ההנאות הנובעות מהם נחשבות לנעלות יותר מבחינת איכות.

במדרגה הגבוהה ביותר, אריסטו מציב את ההנאות של המחשבה והשכל מעל כל ההנאות החושיות. עבורו, הנאות אינטלקטואליות קשורות להפעלת ההיגיון ולהתבוננות, אותן הוא מזהה כפעילות הגבוהה ביותר של חיי האדם. אפילו בתוך הקטגוריות השונות – חושיות או אינטלקטואליות – ישנן הנאות שמעודנות ונעלות יותר מאחרות. היררכיה זו של הנאות משקפת את רעיונותיו הרחבים של אריסטו על סגולה, ועל השאיפה אל מה שראוי ונעלה בחיי האדם.