אתיקה

אריסטו אומר שזה הגיוני לחשוב שכולם שואפים להנאה, משום שכולם שואפים לחיים—והחיים עצמם מהותם בפעולה. כל אדם ממקד את פעולתו באופן טבעי במה שהוא אוהב ביותר, תוך שימוש בכישרונות או יכולות ייחודיות לו. לדוגמה, מוזיקאי מתעמק בצלילים ובמוזיקה דרך חוש השמיעה שלו, בעוד שתלמיד משתמש בשכלו כדי לחקור רעיונות ושאלות. בכל המקרים, ההנאה משפרת או "משלימה" את הפעילויות הללו, מה שהופך את חוויית החיים עצמה למלאה ומספקת יותר. כך, הנאה וחיים קשורים זה לזה באופן הדוק, משום שההנאה משכללת ומעניקה משמעות נוספת לפעילויות שמגדירות את חייו של האדם.

אריסטו טוען כאן שעצם החיפוש אחר עונג הוא דבר טבעי והגיוני, מכיוון שהוא מעשיר ומשפר את החיים, וזהו דבר שמטבעו רצוי לכל האנשים. העונג פועל כסוג של "שלמות" לחיים, משלים וממלא אותם בצורה משמעותית. מאחר שחיים ללא עונג ירגישו בלתי שלמים, הגיוני שאנשים נמשכים אליו.

אריסטו מציע שאין זה מיידי או הכרחי לברר אם אנו חיים כדי לחפש הנאה או אם אנו מחפשים הנאה כדי לשפר את החיים. הוא מכיר בכך שהשאלה הזו מורכבת ואולי לא נחוצה לפתרון כרגע. הנקודה העיקרית שלו היא שחיים והנאה מחוברים זה בזה באופן עמוק – נראה שאף אחד מהם לא יכול להתקיים במלואו ללא השני, ולכן ייתכן שאין חשיבות רבה לקבוע מה ראשוני עבור הטיעון שלו כאן.

אריסטו מציין שתחושת העונג והפעולה קשורות זו בזו באופן מהותי – הן לא יכולות להתקיים בנפרד. העונג לא מתרחש בריק; הוא מופיע רק כשאתה עושה משהו באופן פעיל. למשל, אתה לא חווה את העונג שבהאזנה למוזיקה אלא אם כן אתה עוסק בכך באופן פעיל (כלומר, שומע ומקדיש לכך תשומת לב). באותו אופן, כל פעילות שאתה מבצע – בין אם זה עבודה, למידה או מנוחה – מרגישה שלמה יותר או מספקת יותר כשמלווה אותה תחושת עונג. בקצרה, העונג משפר ומשלים את הפעולה, והפעולה היא ההקשר שבו העונג מתרחש – הם שזורים זה בזה לעומק.