אתיקה

אריסטו מתייחס לתופעה נפוצה: אף אחד לא חווה הנאה רציפה ללא הפסקה. הוא מייחס זאת לעובדה הפשוטה שבני האדם אינם מסוגלים לפעילות מתמשכת ורציפה לאורך זמן. מכיוון שהנאה נובעת מעיסוק בפעולות מסוימות, חוסר היכולת לשמור על פעולה מתמדת מגביל באופן טבעי את הרציפות של ההנאה. למעשה, המגבלות הפיזיות והנפשיות שלנו—הנטייה שלנו להתעייף או לאבד ריכוז—מונעות מאיתנו להישאר מעורבים באופן תמידי בפעילות שתקיים הנאה ללא הפסקה.

אריסטו מצביע על כך שעונג הוא לא משהו שאנו יכולים לחוות באופן רציף, מכיוון שהוא קשור באופן מהותי לפעולה. עונג נובע כתוצאה נלווית או כבן לוויה לעיסוק כלשהו בפעולה, בין אם היא פיזית, מנטלית או חושית. מכיוון שבני אדם אינם יכולים לשמור על פעילות מתמדת – האנרגיה והריכוז שלנו מטבעם עולים ויורדים – גם החוויה של העונג לא יכולה להיות בלתי פוסקת. למעשה, עונג תלוי במעורבות פעילה במשהו, וכיוון שאיננו יכולים להיות פעילים תמיד, גם העונג אינו יכול להיות מתמיד.

אריסטו מדגיש נקודה שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתה גם היום: התופעה שבה החידוש דועך. כשאנו נתקלים במשהו חדש, זה מרגש אותנו, מושך את כל תשומת ליבנו, והמוח שלנו מתמקד בו בעוצמה רבה. הפעילות המוגברת הזו – העניין הממוקד והמעורבות שלנו – היא מהנה מכיוון שהחוויה מלהיבה ורעננה. עם זאת, עם חלוף הזמן, תחושת החידוש נחלשת. המעורבות המנטלית שלנו נעשית פחות אינטנסיבית ויותר רגועה, ולכן רמת ההנאה שאנו מפיקים מאותו הדבר גם פוחתת. בפשטות, הריגוש שבחידוש מתעמעם, וכך גם השמחה שהוא הביא בתחילה.