ספר 10 / פרק 4

פסקה 4 - הארעיות והקהות של העונג

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"אם כן, כיצד ייתכן שאף אחד אינו שרוי בעונג באופן מתמיד? האם זה משום שאנו מתעייפים? בהחלט, כל בני האדם אינם מסוגלים לפעילות מתמשכת ללא הפסקה."

אריסטו מתייחס לתופעה נפוצה: אף אחד לא חווה הנאה רציפה ללא הפסקה. הוא מייחס זאת לעובדה הפשוטה שבני האדם אינם מסוגלים לפעילות מתמשכת ורציפה לאורך זמן. מכיוון שהנאה נובעת מעיסוק בפעולות מסוימות, חוסר היכולת לשמור על פעולה מתמדת מגביל באופן טבעי את הרציפות של ההנאה. למעשה, המגבלות הפיזיות והנפשיות שלנו—הנטייה שלנו להתעייף או לאבד ריכוז—מונעות מאיתנו להישאר מעורבים באופן תמידי בפעילות שתקיים הנאה ללא הפסקה.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"לכן, גם העונג אינו מתמשך; שכן הוא מלווה את הפעילות."

אריסטו מצביע על כך שעונג הוא לא משהו שאנו יכולים לחוות באופן רציף, מכיוון שהוא קשור באופן מהותי לפעולה. עונג נובע כתוצאה נלווית או כבן לוויה לעיסוק כלשהו בפעולה, בין אם היא פיזית, מנטלית או חושית. מכיוון שבני אדם אינם יכולים לשמור על פעילות מתמדת – האנרגיה והריכוז שלנו מטבעם עולים ויורדים – גם החוויה של העונג לא יכולה להיות בלתי פוסקת. למעשה, עונג תלוי במעורבות פעילה במשהו, וכיוון שאיננו יכולים להיות פעילים תמיד, גם העונג אינו יכול להיות מתמיד.

חלק 3
הטקסט המקורי:

"יש דברים שמשמחים אותנו כשהם חדשים, אבל מאוחר יותר השמחה פוחתת, מאותה סיבה: בתחילה, התודעה שלנו נמצאת במצב של התרגשות ופעילות אינטנסיבית לגביהם, כמו שאנשים מתאמצים להתרכז במבטם כשהם מתבוננים במשהו. אבל אחר כך הפעילות שלנו כבר לא באותו אופן, אלא נעשית פחותה ומרפה; ולכן גם ההנאה נחלשת."

אריסטו מדגיש נקודה שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתה גם היום: התופעה שבה החידוש דועך. כשאנו נתקלים במשהו חדש, זה מרגש אותנו, מושך את כל תשומת ליבנו, והמוח שלנו מתמקד בו בעוצמה רבה. הפעילות המוגברת הזו – העניין הממוקד והמעורבות שלנו – היא מהנה מכיוון שהחוויה מלהיבה ורעננה. עם זאת, עם חלוף הזמן, תחושת החידוש נחלשת. המעורבות המנטלית שלנו נעשית פחות אינטנסיבית ויותר רגועה, ולכן רמת ההנאה שאנו מפיקים מאותו הדבר גם פוחתת. בפשטות, הריגוש שבחידוש מתעמעם, וכך גם השמחה שהוא הביא בתחילה.