ספר 10 / פרק 4
פסקה 3 - הקשר בין חוש, פעילות ותענוג.
הסבר - חלק אחר חלק
"מכיוון שכל חוש פועל ביחס לאובייקט שלו, וחוש שנמצא במצב טוב פועל בצורה מושלמת ביחס לאובייקט היפה ביותר שלו (שכן נראה כי פעילות מושלמת היא באופן אידיאלי כזו; בין אם נאמר שהפעילות מיוחסת לפעולה עצמה או לאיבר בו היא מתרחשת, אפשר להניח שזהו עניין שאינו מהותי), משתמע שמבחינת כל חוש, הפעילות הטובה ביותר היא זו של האיבר שנמצא במצב הטוב ביותר ביחס לאובייקט המעולה ביותר שלו."
אריסטו מסביר שהחושים שלנו - כמו ראייה, שמיעה וכדומה - תמיד עוסקים במשהו מסוים, ה"אובייקטים" שלהם (למשל, האובייקט של הראייה הוא דבר שניתן לראות). כאשר חוש פועל במצבו המעולה ביותר (לדוגמה, כשחדות הראייה שלך גבוהה או כשיכולת השמיעה שלך מצוינת), הוא מממש את תכליתו בצורה המושלמת ביותר כאשר הוא בא במגע עם הגרסה הטובה או ה"יפה" ביותר של האובייקט שלו (לדוגמה, שקיעה מרהיבה עבור הראייה, או הרמוניה מושלמת עבור השמיעה). במילים אחרות, האיכות הגבוהה ביותר של התחושה מתרחשת כשיש שילוב בין חוש במצבו המיטבי לבין הדוגמה המצוינת ביותר של מה שהוא תופס. חיבור זה בין חוש מתפקד היטב לבין האובייקט המצוין ביותר יוצר את מה שהוא מכנה "הפעולה הטובה ביותר".
"והפעילות הזו תהיה השלמה והנעימה ביותר. שכן, יש הנאה בכל חוש, וגם במחשבה והתבוננות לא פחות, אך ההנאה המושלמת ביותר היא הנעימה ביותר. ההנאה הזו מתרחשת כאשר איבר שמצוי במצב מיטבי עוסק באובייקט שהוא הראוי והנעלה ביותר. וההנאה הזאת משלימה את הפעילות."
אריסטו מדגיש כאן נקודה חשובה על הקשר העמוק בין פעילות לתענוג. למעשה, הוא טוען שהפעילות הטובה ביותר – זו שהיא "שלמה" או מספקת ביותר – מניבה את החוויה הגדולה ביותר של תענוג. זה נכון לא רק לחושים הפיזיים (כמו ראייה או שמיעה) אלא גם ליכולות שאינן פיזיות, כמו חשיבה או התבוננות.
התענוג הגבוה ביותר מתרחש כאשר מתקיימים שני תנאים:
1. האיבר או היכולת שמבצעים את הפעולה (כמו עיניים לראייה או המחשבה לחשיבה) נמצאים במצב מצוין – כלומר, הם פועלים במיטבם.
2. האובייקט שבו עוסקים הוא באיכות הגבוהה ביותר או "הראוי ביותר" (כמו שקיעה יפה לראייה או רעיון עמוק להתבוננות).
כאשר שני הגורמים הללו מתלכדים – יכולת מתפקדת היטב המתמקדת באובייקט מצוין – הפעילות מגיעה לשיאה של השלמות, ומצב שיא זה מלווה באופן טבעי בתענוג. חשוב לציין כי, לפי אריסטו, התענוג אינו דבר נפרד מהפעילות אלא תורם להשלמתה. במילים אחרות, התענוג מעטר או משלים את החוויה של הפעילות, ומעשיר אותה בערכה ובמשמעותה.
"אך העונג אינו משלים אותו באותו אופן כמו השילוב בין האובייקט והחוש, שהם שניהם טובים, כפי שהבריאות והרופא אינם באותו אופן הסיבות לכך שאדם בריא."
אריסטו ממחיש כאן הבחנה לגבי האופן שבו הנאה קשורה לפעילות. הוא טוען שההנאה אינה "משלימה" או מכשירה פעילות באותו אופן שבו שילוב של אובייקט טוב וחוש מתפקד היטב משלים פעילות. לדוגמה, לראות משהו יפה מסתמך על ראייה טובה (כלומר, חוש ראייה מתפקד היטב) ועל אובייקט חזותי מושך (אובייקט טוב). שילוב זה מוביל באופן מהותי לחוויית ראייה "שלמה".
עם זאת, ההנאה פועלת בצורה שונה. היא אינה פועלת באותו אופן הכרחי כמו, למשל, הקשר בין בריאות לבין רופא, שבו המומחיות של הרופא עשויה ישירות לגרום או לאפשר שיפור בבריאות. במקום זאת, אריסטו מציע שההנאה היא מעין "בונוס" טבעי או שדרוג שנובע כאשר פעילות מתבצעת בצורה המיטבית שלה. היא אינה מתקיימת כדרישה ישירה, כמו ראייה טובה לצורך ראייה, אלא כמשהו שמתלווה באופן עקיף למצוינות באותה פעילות.
"ברור שהנאה נוצרת בכל אחד מהחושים, שכן אנו מתייחסים לדברים כמו מראות וצלילים כנעימים. כמו כן, ברור שההנאה הגדולה ביותר מתרחשת כאשר החוש נמצא במצבו הטוב ביותר והוא פעיל ביחס לאובייקט שמתאים לו. כאשר גם האובייקט וגם התופס נמצאים במצבם המיטבי, תמיד תהיה הנאה, משום ששני הגורמים הנדרשים - הפועל והנתפס - מתקיימים."
אריסטו מסביר שהנאה מחוברת לכל אחד מהחושים שלנו – כמו ראייה ושמיעה – שכן לעיתים קרובות אנו מתארים דברים שאנו רואים או שומעים כנעימים או מהנים. עם זאת, העוצמה או האיכות של ההנאה תלויה בשני גורמים מרכזיים:
1. מצב החוש (למשל, עד כמה העיניים שלנו רואות היטב או האוזניים שלנו שומעות ברור).
2. איכות האובייקט (למשל, עד כמה המראה יפה או הצליל הרמוני).
כאשר שני הגורמים הללו במיטבם – כשהחוש נמצא במצב אופטימלי והאובייקט יפה במיוחד או מצוין – הנאה מתעוררת באופן טבעי. אריסטו אומר שהאינטראקציה בין "תופס" מתפקד היטב (החושים שלנו) ל"אובייקט" בעל ערך רב (מה שאנו תופסים) תמיד תביא להנאה, מכיוון ששניהם מתאימים בצורה מושלמת ליצירת חוויה אידיאלית. ה"פועל" (האובייקט) וה"סובל" (החוש) פועלים שניהם בשיא היכולת שלהם, מה שהופך את החוויה למהנה במידה המרבית.
"העונג משלים את הפעולה, לא כמו שמצב מתמיד עושה זאת מתוך היותו פנימי, אלא כמו מטרה שמתווספת, כמו פריחת הנעורים שמופיעה על אלה הנמצאים בשיא גילם."
אריסטו אומר שהתענוג מתווסף לפעולה, אך לא בצורה שמגדירה או מעצבת באופן יסודי את הפעולה עצמה. במקום זאת, הוא דומה לשכבה נוספת, נגיעה סופית שמתרחשת באופן טבעי כאשר הפעולה מתבצעת בצורה הטובה ביותר. כדי להבהיר זאת, הוא משתמש בהשוואה ל"פריחת הנעורים" – הזוהר הטבעי או החיוניות המופיעים באדם צעיר בשיא הכושר הפיזי שלו. פריחה זו אינה יוצרת את הנעורים או קובעת את מהותם, אך היא משפרת ביופי את מה שכבר קיים. בדומה לכך, התענוג מתגלה כסוג של בונוס או שיא כאשר פעולה מבוצעת באופן מצוין והרמוני, מבלי להיות מהות הפעולה עצמה.
"כל עוד גם האובייקט המובן או המוחש וגם הכושר המבחין או המתבונן נמצאים במצבם הראוי, ההנאה תהיה חלק מהפעילות; שכן כאשר גם הגורם הפועל וגם הגורם המושפע נותרים ללא שינוי ומקיימים את אותו היחס זה לזה, התוצאה הטבעית תהיה זהה."
אריסטו מסביר כיצד הנאה נוצרת כאשר כל מה שקשור בפעילות מסוימת נמצא במצבו המיטבי. באופן ספציפי, הוא אומר שאם גם ה"אובייקט" (משהו שאנו תופסים או חושבים עליו) וגם ה"יכולת" (היכולת שלנו לתפוס או להרהר בו) פועלים בצורה מיטבית ויכולים להתיישר זו עם זו - אז הפעילות עצמה תכלול באופן טבעי הנאה.
זה קורה משום שהנאה איננה משהו נפרד או חיצוני שמתוסף לפעילות; היא משהו שמלווה באופן טבעי פעילות שבוצעה היטב, כאשר הכול בהרמוניה. לדוגמה, כאשר אתה מתפעל משקיעה יפה (האובייקט) והראייה שלך (היכולת) ברורה ופועלת כראוי, החוויה לא רק שלמה אלא גם מלווה באופן טבעי בהנאה. זה מתרחש כתוצאה טבעית, כל עוד ה"עושה" וה"דבר שנעשה" נשארים מסונכרנים ובמצבם הטוב ביותר.