אתיקה

כאן, אריסטו מסמן שינוי בדיון שלו על עונג. הוא מתכוון לשוב ולבחון מחדש מהו בדיוק עונג ומהי טבעו. כאשר הוא אומר "להתמודד עם השאלה מההתחלה," הוא מתכונן לנתח את העונג בצורה מעמיקה ושיטתית יותר, כך שאפשר יהיה להבין טוב יותר את מהותו ותכונותיו. זה כמו לומר: "בואו נחזור לנקודת ההתחלה כדי שנוכל להבין את המושג באופן מלא."

בחלק זה, אריסטו משווה בין פעולת הראייה לבין חוויית העונג. כשאתה רואה משהו, פעולת הראייה היא שלמה בפני עצמה באותו רגע – היא אינה דורשת דבר נוסף או אירועים עתידיים כדי להשלימה או לשפרה. בצורה דומה, אריסטו מציין שגם העונג חולק את אותה תכונה: הוא שלם וממומש לחלוטין ברגע שבו חווים אותו, מבלי שיהיה צורך במשהו נוסף כדי להפוך אותו למושלם מאוחר יותר.

אריסטו מבחין הבחנה ברורה בין הנאה לבין תנועה (או תהליך). הוא טוען שההנאה היא באופן טבעי שלמה בפני עצמה - היא אינה דורשת זמן נוסף או צעדים נוספים כדי להגיע ל"צורתה המלאה." במילים אחרות, להנאה אין "מטרה" שהיא פועלת לקראתה, כפי שתהליך עשוי להיות. לדוגמה, בנייה של מבנה (כמו מקדש) היא תנועה או תהליך, משום שהיא מתבצעת בשלבים ואינה מושלמת עד לסיום המבנה הסופי. אך בהנאה אין התקדמות כזו; היא קיימת באופן מלא ושלם בכל רגע שבו היא נחווית, מבלי להזדקק להשלמה דרך הזמן.

ובכך, אריסטו אומר שהנאה אינה דומה למשימה שעובדים עליה או למשהו שדורש קלט נוסף כדי "להיות שלם." היא עצמאית, מיידית, ובכך שונה באופן מהותי מתהליכים שמתפתחים על פני זמן.

חלק זה מדבר על כך שכל תנועה או פעילות, כמו בנייה של משהו, היא תהליך שלוקח זמן ומבוצע עם מטרה או יעד מסוים בראש. הפעילות אינה נחשבת "מוגמרת" או "שלמה" עד שהיא משיגה את המטרה שהיא כיוונה אליה—לדוגמה, כאשר מבנה נבנה במלואו. השלמות אינה מתרחשת בכל שלב בדרך, אלא רק בנקודה הסופית כאשר המטרה כולה מתממשת.

אריסטו מסביר שכאשר אנו מתבוננים בפעולות או תהליכים, כמו בניית משהו, הצעדים או השלבים הבודדים בתהליך אינם שלמים בפני עצמם. לדוגמה, בבניית מקדש, הפעולה של חיבור האבנים היא שלב אחד, והפעולה של חריטת העמודים (כגון יצירת החריצים) היא שלב אחר, אך אף אחד מהשלבים הללו אינו מייצג את השלמת הפרויקט כולו – כלומר, את המקדש המוגמר. כל פעולה היא רק חלק מהתהליך הכולל, וכל חלק שונה באופיו (לדוגמה, חריטה אינה זהה להרכבת אבנים). המקדש עצמו נהיה "שלם" רק כאשר כל השלבים מסתיימים והמטרה המיועדת מושגת. לכן, החלקים של תנועה או תהליך הם בלתי שלמים עד שהם תורמים לתוצאה הסופית.

אריסטו מדגיש כי תנועות, כמו הליכה או כל פעילות שכוללת התקדמות לעבר מטרה, אינן יכולות להיחשב כ"שלמות" בכל רגע אקראי בתוך התהליך. תנועות שלמות רק כאשר כל הפעולה או התהליך הגיעו לתוצאה המיועדת שלהם – למטרה הסופית. לדוגמה, בהליכה ממקום למקום, התנועה נחשבת שלמה רק כאשר מגיעים ליעד. כל עוד הפעולה בעיצומה, היא נותרת בלתי גמורה ומהווה רק חלק מהתהליך כולו. זהו ניגוד מהותי לעונג, שעליו הוא עומד לדון, אשר יכול להיות שלם בכל רגע נתון, בניגוד לתנועות שתלויות בתוצאה הסופית שלהן.

בחלק זה, אריסטו דן בטבע התנועה, ובמיוחד בתנועה ממקום למקום – הפעולה של מעבר ממקום אחד לאחר. הוא מדגיש שהתנועה עצמה יכולה להשתנות בצורתה או בסוגה. לדוגמה, הליכה, תעופה או קפיצה הן צורות שונות של תנועה. אפילו בתוך סוג תנועה אחד, כמו הליכה, ישנם שינויים בהתאם לנקודת ההתחלה ("מאין") וליעד ("אנה").

הוא מציין שתנועה על פני מסלול מרוצים שלם אינה זהה לתנועה על פני חלק ממנו בלבד. באותו אופן, חציית קטע מסוים של דרך שונה מחציית קטע אחר. כל קטע קיים בהקשר או מיקום ייחודי משלו, מה שהופך כל פעולה של תנועה לשונה.

זוהי חלק מטענתו הרחבה יותר המנוגדת בין עונג לתנועה. תנועות, לדבריו, אינן שלמות עד שהן מגיעות לנקודת סיומן (לדוגמה, כשתסיים ללכת ממקום אחד לאחר). לעומת זאת, העונג שלם בפני עצמו – אין "מצב לא גמור" לרגע של עונג. הבחנה זו חשובה לאריסטו כשהוא בונה את הבנתו לגבי מהו עונג וכיצד הוא שונה מפעילויות או תהליכים אחרים.

בחלק זה, אריסטו מדגיש שתנועה (או שינוי) היא תהליך שהוא מטבעו בלתי שלם בנקודת זמן מסוימת. לתנועות יש נקודת התחלה ("מאין") ונקודת סיום ("לאן"), והן מגדירות את טבען ותכליתן. לדוגמה, כאשר אתה בונה משהו, הולך למקום מסוים, או מבצע פעולה כלשהי שדורשת התקדמות, אותן תנועות מתממשות או מושלמות רק כאשר המטרה המתוכננת מושגת. לאורך הדרך, התנועה מתחלקת לשלבים או חלקים בלתי שלמים, כאשר כל שלב הוא ייחודי בטבעו בהתאם לחלק הספציפי של המסע או המשימה באותו רגע. למעשה, התנועה אינה "שלמה" או סופית בכל רגע נתון – היא נעשית באמת שלמה רק כאשר המטרה או הייעוד שאליהם היא שואפת הושגו.

אריסטו מבדיל בין הנאה לבין תנועה פיזית או תהליכים כמו הליכה, בנייה או כל פעולה שלוקחת זמן להתפתח. תנועות הן בלתי שלמות בשלבים שונים ורק משיגות את מטרתן או את "צורתן" המלאה כאשר הן מגיעות אל היעד הסופי שלהן (למשל, כשהמקדש נגמר להיבנות או כשההליכה מסתיימת).

לעומת זאת, אריסטו טוען שההנאה היא שלמה ומלאה בכל רגע נתון. היא אינה דורשת זמן כדי להגיע ל"סיום" שלה, כי היא לא חלק מתהליך או רצף שנבנה לקראת השלמה. במקום זאת, חוויית ההנאה היא עצמאית וממומשת במלואה ברגע שבו היא מתרחשת. לכן, הוא מסיק שהנאה שונה באופן יסודי מתנועה—היא קיימת כמצב שלם בהווה ולא כמשהו שמתפתח לאורך זמן.

אריסטו מבדל בין "תנועה" (או פעולה שמערבת שינוי) לבין "הנאה". תנועה, כמו בניית דבר מה או הליכה, תמיד דורשת זמן ומובילה תהליך שמתרחש שלב אחר שלב. היא אינה שלמה ברגע מסוים כלשהו עד שהמשימה כולה מסתיימת או שהמטרה הושגה. לדוגמה, כשבונים מקדש, אין לך את המקדש המלא באף שלב של העבודה – הוא רק שלם במלואו בסופה.

הנאה, לעומת זאת, שונה. בניגוד לתנועה, הנאה יכולה להיות שלמה ברגע אחד יחיד. היא אינה דורשת רצף של אירועים או זמן כדי להתפתח ולהיות שלמה. כאשר אתה חווה הנאה, היא נוכחת במלואה ושלמה באותו הרגע – היא אינה תלויה בתוצאה עתידית או בתהליך כדי להיות שלמה. לכן אריסטו אומר ש"ניתן לחוות הנאה" גם ברגע אחד, בעוד שתנועה היא דבר שמחייב זמן להתקיים.