ספר 10 / פרק 3

פסקה 5 - חברות, חנופה וטבעו של העונג

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"גם העובדה שחבר שונה ממחניף מבהירה שייתכן שהעונג אינו טוב בפני עצמו, או שלעונג יש סוגים שונים. שכן, האחד (החבר) נחשב כמי שמלווה אותנו מתוך כוונה לטוב, בעוד שהאחר (המחניף) מתוך כוונה לסיפוק העונג שלנו. האחד זוכה להערכה על כך שהוא מחפש תכליות נעלות, והשני זוכה לגנאי בגלל מטרותיו השטחיות."

אריסטו מציין שלא כל ההנאות שוות או באופן טבעי טובות על ידי השוואה בין שני סוגי קשרים: חבר ומחניף. חבר שואף לטובתנו האמיתית ומלווה אותנו בכוונות נאצלות, בעוד שמחניף מתמקד בעיקר בלעורר בנו תחושה טובה למען טובתו האישית, לעיתים על ידי סיפוק או מניפולציה של תשוקתנו להנאה. הבחנה זו מראה שההנאה לבדה אינה המדד העליון למה שטוב, שכן המניעים מאחורי הפעולות והקשרים הם בעלי חשיבות. חבר זוכה לשבחים על כוונותיו המוסריות, בעוד שמחניף זוכה לביקורת על כך שהוא פועל באנוכיות כדי למשוך את תשומת לבנו על ידי הנאות.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"ואף אחד לא היה בוחר לחיות עם השכל של ילד לאורך כל חייו, גם אם היה נהנה מאותם דברים שמשמחים ילדים, וגם לא להפיק הנאה מביצוע מעשה מביש ביותר, אפילו אם לא היה חווה שום כאב בעקבותיו."

אריסטו מדגיש את הרעיון שלא כל התענוגות ראויים לרדיפה או רצויים, גם אם הם מביאים סיפוק מיידי או נטולי תוצאות שליליות. לדוגמה, הוא טוען שאף אדם רציונלי לא יבחר להישאר עם הבנה או תפיסה מוגבלת של ילד במשך כל חייו, גם אם הוא ימשיך ליהנות מתענוגות הילדות. באותו אופן, אף אחד לא יבחר ליהנות ממעשים מבישים או לא מוסריים, גם אם הוא לא היה חווה חרטה או סבל בעקבותיהם. הנקודה היא שיש תענוגות שהם מטבעם נחותים או בלתי ראויים משום שהם סותרים את טבענו הגבוה, כבודנו או מידותינו הטובות, ללא קשר לכמה שהם עשויים להיראות נעימים ברגע המיידי.

חלק 3
הטקסט המקורי:

"וישנם דברים רבים שעלינו לשאוף אליהם גם אם אינם מביאים הנאה, כמו ראייה, זיכרון, ידע, והחזקת המידות הטובות."

אריסטו מדגיש שישנם היבטים בחיים שאנו מעריכים עמוקות, לא בגלל שהם מביאים לנו הנאה, אלא מכיוון שיש להם ערך פנימי. לדוגמה, עצם היכולת לראות, לזכור, להבין את העולם דרך הידע, או לחיות בצורה מוסרית—אלו הם עיסוקים שמלאים משמעות וסיפוק כשלעצמם. הם חשובים ורצויים גם אם אינם מלווים בתגמול מיידי של הנאה. הדבר מצביע על כך שלא כל מה שיקר בחיים קשור להנאה, וישנם דברים ששווים לרדוף אחריהם רק בשל טובם או חשיבותם העצמיים.

חלק 4
הטקסט המקורי:

"אם הנאות בהכרח מלוות את אלה, הדבר אינו משנה; היינו בוחרים בהן גם אם לא הייתה נובעת מהן כל הנאה."

חלק זה מדגיש כי ישנם דברים בחיים שאנו מעריכים בשל הערך הפנימי שלהם, ולא בגלל שהם מביאים לנו הנאה, גם אם הנאה לעיתים מלווה אותם. לדוגמה, פעילויות כמו למידה, זכירה או תרגול מידות טובות הן בעלות ערך פנימי – הן שוות עשייה בזכות עצמן, ללא קשר לשאלה אם הן מביאות הנאה. הרעיון המרכזי כאן הוא שההנאה אינה הגורם המכריע הסופי למה שנחשב טוב או ראוי לבחירה; במקום זאת, ישנם דברים שהם בעלי ערך בפני עצמם, ללא תלות בתחושת ההנאה שהם עשויים להביא.

חלק 5
הטקסט המקורי:

"אם כך, נראה שברור כי הנאה אינה הדבר הטוב המוחלט, וגם לא כל הנאה היא ראויה לרצון. ישנן הנאות מסוימות שהן ראויות לרצון בפני עצמן, והן נבדלות באופיין או במקור שלהן מהנאות אחרות."

אריסטו מעלה את הטענה כי העונג אינו הטוב העליון (כאשר "הטוב" הוא המטרה הגבוהה ביותר של החיים, משהו ששווה לשאוף אליו לשם עצמו). הוא טוען שלא כל סוג של עונג ראוי לרצון, וכי עינוגים נבדלים בטבעם ובמקורם. ישנם עינוגים בעלי ערך פנימי מכיוון שהם נובעים ממעשים אצילים או מוסריים, בעוד אחרים אינם ראויים מעצם טבעם כי הם נובעים מפעולות מזיקות או מבישות. בעצם, אריסטו אומר שלא כל העינוגים שווים בערכם, ושעלינו להבחין אילו עינוגים הם באמת בעלי ערך—אלו שמתיישבים עם המידה הטובה ותורמים לחיים משגשגים.

חלק 6
הטקסט המקורי:

"אלו הדברים הנאמרים על הנאה וכאב."

בהערה מסכמת זו, אריסטו מציין שהוא סיים את הדיון שלו על טבעם של העונג והכאב. הוא בחן את הטיעונים לגבי השאלה האם העונג הוא מטבעו "טוב," כיצד עונגים נבדלים באיכותם ובמקורם, והאם כל סוגי העונג ראויים לרצון. אמירה זו מכינה אותנו לנושא הבא, ומשתמעת ממנה שהשיח על העונג והכאב הושלם באופן מקיף לעת עתה.