ספר 10 / פרק 3
פסקה 3 - טבע והתחדשות.
הסבר - חלק אחר חלק
"הם אומרים גם שכאב הוא חוסר במה שמתאים לטבע, ועונג הוא התמלאות. אך חוויות אלו הן גופניות."
בקטע זה אריסטו מתייחס לדעה רווחת: יש הטוענים כי כאב נובע כאשר משהו טבעי לנו חסר (חסך), בעוד שעונג נגרם מהשבת החסר או מילויו. עם זאת, הוא מציין שתחושות אלה — כאב כחסך ועונג כמילוי — קשורות דווקא להיבט הגופני, הפיזי של הקיום. במילים אחרות, הסבר זה קושר את העונג והכאב אך ורק לצרכים ביולוגיים או לתחושות הגוף.
"אם כן, אם ההנאה היא התמלאות במשהו שתואם לטבע, אז מה שמרגיש הנאה הוא זה שבו מתרחשת ההתמלאות, כלומר הגוף; אבל אין זה נתפס כנכון. לכן, ההתמלאות עצמה אינה ההנאה, אף על פי שאדם עשוי להרגיש הנאה בזמן ההתמלאות, בדיוק כפי שאדם עשוי להרגיש כאב אם הוא עובר ניתוח."
אריסטו מבקר את הרעיון שהנאה היא פשוט צורה של מילוי מחדש (כלומר, השבת משהו שחסר או נדרש לגוף). אם הנאה הייתה רק עניין של מילוי מחדש "בהתאם לטבע," אז זה היה אומר שמקור ההנאה נמצא בגוף, שכן זה המקום שבו תהליך ה"מילוי" מתרחש.
עם זאת, אריסטו מציין שהדבר הזה אינו נראה נכון. אנשים לא מאמינים שהנאה היא רק אירוע גופני. הוא טוען שבעוד שתהליך המילוי מחדש עשוי לגרום לך להרגיש הנאה (לדוגמה, כשאתה אוכל כשאתה רעב), ההנאה עצמה לא יכולה להיות מצומצמת לתהליך הפיזי הזה של "ההשבה." הוא משווה זאת לביצוע ניתוח: אף על פי שהפרוצדורה עשויה להיות כואבת, הניתוח עצמו אינו שווה ערך לכאב – הכאב פשוט נקשר אליו.
בעצם, אריסטו מפריד בין התהליך הפיזי (המילוי מחדש) לבין החווייה של הנאה, ורומז שההנאה היא מורכבת יותר מאשר רק פונקציה גופנית.
"דעה זו נראית מבוססת על הכאבים וההנאות הקשורים לתזונה; על העובדה שכאשר אנשים חוו מחסור במזון והרגישו כאב קודם לכן, הם חווים הנאה מהשובע וההתחדשות."
אריסטו מבקר את הרעיון שהנאה היא פשוט ההשלמה של חסרון גופני. הוא מציין שנראה כי תפיסה זו נובעת מהתבוננות בצרכים גופניים כמו רעב. לדוגמה, כאשר מישהו לא אכל ומרגיש את אי הנוחות של הרעב (כלומר, כאב), הוא חווה הנאה כשהוא אוכל וגופו מתמלא מחדש. במילים אחרות, גישה זו מקשרת בין הנאה לסיפוק של צורך או חסר גופני. עם זאת, אריסטו מציע שהסבר זה צר מדי ואינו משקף את התמונה המלאה של מהי הנאה באמת.
"אבל זה לא קורה עם כל ההנאות; שכן ההנאות של הלמידה, ובין ההנאות החושיות - אלו של ריח, וגם צלילים ורשמים חזותיים רבים, וכן זיכרונות ותקוות, אינם מבוססים על תחושת כאב."
בקטע זה, אריסטו מצביע על כשל ברעיון שהנאה היא פשוט "מילוי מחדש" בעקבות חוסר כלשהו (כמו מזון או מים). הוא טוען שלא כל ההנאות נובעות ממצב של כאב או חֶסֶר קודם. לדוגמה, ההנאה שאנחנו חווים מלמידת משהו חדש, מהערכת ריח נעים, מהאזנה למוזיקה יפה, מצפייה במשהו מרהיב חזותית, או אפילו מהיזכרות בזיכרון נעים או מהציפייה לעתיד מלא תקווה—אף אחת מהנאות אלו לא בהכרח קשורה למילוי "ריקנות" או להקלה מתחושת אי־נוחות קודמת. הנאות מסוג זה נראות כאילו הן מתקיימות באופן עצמאי, ללא קשר לתחושת חֶסֶר או כאב מוקדמת, מה שמרמז שהמושג הנאה אינו יכול להיות מצומצם רק למילוי או התאוששות.
"ממה, אם כן, תהיה התהוותם של אלו? לא הייתה חסרה שום דבר שהם יכולים להיות אספקה מחודשת שלו."
אריסטו שואל האם ההנחה שההנאה היא פשוט "התהוות" של משהו שהיה חסר קודם לכן היא נכונה. הוא מציין שרבות מההנאות – כמו אלו שמגיעות מלמידה, הנאה מריח, צליל, מראה, או אפילו זיכרונות ותחושת ציפייה לעתיד – אינן נובעות ממצב קודם של חוסר או צורך. במקרים אלו, לא היה חוסר או היעדר שההנאה "ממלאת" או משחזרת.
כאשר הוא אומר "ממה, אם כן, אלו יהיו ההתהוות?" אריסטו מעלה ספק לגבי הרעיון שכל צורות ההנאה נובעות כמעין שחזור של משהו שהיה חסר. הוא מדגיש שלא כל ההנאות מתאימות לדגם הפשוט הזה של חוסר ומילוי. חלק מההנאות נראות ככאלו שמתעוררות בצורה עצמאית, ללא קשר למצב קודם של חסרון.