ספר 10 / פרק 3
פסקה 2 - הטבע והתפיסה של העונג
הסבר - חלק אחר חלק
"שוב, הם מניחים שהטוב הוא מושלם, בעוד תנועות ותהליכי היווצרות הם בלתי מושלמים, ומנסים להציג את ההנאה כתנועה ותהליך של היווצרות."
אריסטו טוען נגד אלה שמחזיקים בדעה שהטוב העליון הוא דבר "מושלם" (שאינו משתנה וסופי), בעוד שתנועות או תהליכים (מה שהוא מכנה "התהוות") נתפסים כ"בלתי מושלמים". המבקרים הללו מנסים לסווג את התענוג כתהליך בלבד או כסוג של תנועה, ורומזים שבגלל שהוא לא "מושלם", הוא לא יכול להיות הטוב העליון. אריסטו חולק על הדרך הפשטנית הזו שבה פוסלים את התענוג כמשהו נחות או בלתי שלם מעצם טבעו. למעשה, הוא מערער על ההנחה שתענוג הוא רק מצב חולף או מעבר, ולא דבר שיש לו ערך ממשי.
"אך הם אינם נראים צודקים אפילו כשאומרים שזהו תנועה. משום שחושבים שמהירות ואיטיות הן תכונות של כל תנועה, ואם ישנה תנועה, כמו זו של גרמי השמיים, שאין בה מהירות או איטיות כשלעצמה, יש בה זאת ביחס למשהו אחר; אך באשר לעונג, אף אחד מהדברים האלה אינו נכון."
אריסטו מערער על הרעיון שהנאה היא "תנועה" (או סוג של תהליך). הוא מסביר שכל התנועות, כמו הליכה או תנועת גרמי השמיים, כוללות באופן טבעי מהירות (עד כמה הן מתרחשות מהר) או איטיות (עד כמה הן מתרחשות באיטיות). גם אם התכונות הללו (מהירות או איטיות) אינן ברורות בתוך התנועה עצמה, ניתן תמיד לזהות אותן בהשוואה למשהו אחר.
עם זאת, לפי אריסטו, הנאה אינה מציגה את המאפיין הזה. הנאה היא לא משהו שניתן למדוד במונחים של מהירות או איטיות. היא לא זורמת או מתקדמת כמו תנועה. לכן, זיהוי הנאה כ"תנועה" אינו מתאים – היא חסרה את המאפיינים שתנועות חייבות לכלול.
"בעוד שאנו עשויים להתמלא בשמחה במהירות כפי שאנו עשויים להתמלא בכעס במהירות, איננו יכולים להיות שמחים בצורה יסודית ומהותית במהירות, אפילו לא ביחס למישהו אחר, בעוד שפעולות כמו הליכה, צמיחה או פעולות דומות יכולות להתרחש במהירות."
אריסטו מציין הבחנה חשובה בין פעילויות כמו הנאה לבין דברים שמערבים תנועה או שינוי, כמו הליכה או צמיחה. הוא אומר שבעוד שאנו עשויים לעבור למצב של הנאה במהירות – בדומה לאופן שבו אנו עשויים לכעוס במהירות – זה לא אותו דבר כמו לחוות או "לבצע" הנאה במהירות. הנאה אינה פעולה או תהליך שניתן להאיץ או להאט כמו הליכה או צמיחה; היא פשוט חוויה שמתרחשת בקצב שלה. לכן, הרעיון של "להיות מרוצה במהירות" אינו הגיוני באותו אופן כמו "ללכת במהירות" או "לצמוח במהירות".
"אם כן, בעוד שאנחנו יכולים להשתנות במהירות או באיטיות למצב של הנאה, איננו יכולים במהירות לבטא את הפעילות של ההנאה, כלומר להיות מרוצים."
אריסטו מבצע הבחנה חשובה בין להתענג לבין להיות במצב של עונג. הוא טוען שבזמן שאפשר להיכנס למצב של עונג במהירות או באיטיות (לדוגמה, משהו יכול לשמח אותך באופן פתאומי), החוויה עצמה של עונג לא מתרחשת ב"מושגים של מהירות". ברגע שהעונג הושג, הוא אינו משהו שמתאפיין בקצב – הוא פשוט קיים בזמן שאתה חווה אותו. בניגוד לתנועה פיזית (כמו הליכה או צמיחה), שיכולה להיות מהירה או איטית, עונג אינו תהליך שמאיץ או מאט לאחר שהוא התחיל; הוא פשוט המצב שבו אתה נמצא.
"שוב, כיצד ייתכן שזהו תהליך של התהוות? לא נהוג לחשוב שכל דבר יכול להיווצר מכל דבר באקראי, אלא שדבר מתפרק בחזרה אל מה שממנו הוא נוצר; וכך, כאב יהיה ההרס של מה שהנאה היא התהוותו."
אריסטו מבקר את הרעיון שעונג הוא "התהוות" (סוג של תהליך או יצירה). הוא מאתגר זאת באמצעות הצגת עיקרון בסיסי: כדי שמשהו "יתהווה," עליו לנבוע ממשהו מסוים, וההיפך שלו צריך לסמן את ההרס שלו. למשל, אפשר לדמיין חימר שמעוצב לכדי כדים (התהוות), ושבירת הכדים תהפוך את התהליך (הרס).
אך כאשר מדובר בעונג, הלוגיקה הזו לא נראית תואמת. אם עונג היה תהליך של התהוות, אז בהכרח כאב היה מייצג את ההרס של העונג שנוצר. אולם, זו אינה הדרך שבה עונג וכאב פועלים בפועל. הם אמנם מנוגדים זה לזה, אך אינם קשורים בצורה מוחלטת של יצירה והרס, כמו בדוגמה של יצירה מתוך או פירוק למקור. לכן, אריסטו טוען שלא ניתן להבין עונג באופן סביר כתהליך של "התהוות."