אתיקה

בחלק הזה, אריסטו מערער על טענה נפוצה לגבי הקשר בין עונג לכאב. הטענה שהוא מבקר אומרת כך: אם כאב הוא רע (שלילי), זה לא בהכרח אומר שעונג הוא טוב. ההיגיון שמאחורי הטענה הזו הוא ששניהם – כאב ועונג – יכולים להיות קצוות מנוגדים זה לזה, ושניהם יכולים גם להיות מנוגדים למצב נייטרלי (מצב ללא כאב או עונג).

בעוד שאריסטו מכיר בכך שסוג היגיון כזה יכול לעבוד בהקשרים אחרים (כאשר ישנה חלוקה לשלושה: רע, טוב ונייטרלי), הוא טוען שההיגיון הזה לא חל על הדיון שלהם כאן – על עונג וכאב. למעשה, אריסטו סקפטי לגבי הפשטת היתר של הקשר בין עונג לכאב, באמצעות ההתייחסות אליו כחלק מתבנית כללית של ניגודיות. במקום זאת, הוא מבקש לבחון את הדברים לעומק כדי להבין מה באמת מגדיר את מערכת היחסים ביניהם.

בקטע זה, אריסטו מתייחס לביקורת על הרעיון שהנאה היא טובה, רק משום שההפך שלה—כאב—הוא רע. המבקרים טוענים כי העובדה שכאב הוא רע לא אומרת בהכרח שהנאה היא טובה. הם מציעים שייתכן ששניהם שייכים לקטגוריה ניטרלית, שבה אף אחד מהם אינו רע או טוב מטבעו.

עם זאת, אריסטו דוחה רעיון זה על ידי התבוננות בהתנהגות האנושית. הוא מציין שאם גם ההנאה וגם הכאב היו רעים (או ניטרליים), אנשים היו או נמנעים משניהם באותה מידה, או מתייחסים אליהם באדישות. אבל זה לא מה שקורה במציאות. אנשים בבירור נמנעים מכאב כמשהו רע ומחפשים אחר הנאה כמשהו טוב. על סמך התנהגות זו, אריסטו מסיק כי הקשר בין הנאה לכאב הוא של ניגוד אמיתי: האחד נתפס כטוב והשני כרע, בהתאם לאופן שבו אנשים חווים ומעריכים אותם בחייהם.