אתיקה

כאן אריסטו מתייחס לרעיון שעליו דן קודם אודוקסוס, שטען כי ההנאה היא הטוב העליון. בעוד שאודוקסוס האמין שהוספת הנאה לדברים אחרים משפרת אותם ולכן משתמע שההנאה היא "הטוב", אריסטו מבקר את ההיגיון הזה. הוא מציין שהדרך הזו של חשיבה מראה שההנאה היא פשוט אחד מהטובים מבין רבים, ולאו דווקא הטוב העליון או הסופי. למה? משום שכל דבר טוב—לא רק הנאה—נחשב בדרך כלל לרצוי יותר כאשר הוא משולב עם טוב אחר מאשר כשהוא עומד לבדו. לדוגמה, החוכמה היא דבר טוב, והאומץ הוא דבר טוב, אך השילוב של שניהם יחד טוב יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד.

זהו טיעון מעודן שמרמז שהטוב האמיתי והסופי לא יהיה תלוי בשיפורו על ידי דברים אחרים—הטוב שבו יעמוד לחלוטין בפני עצמו. ההנאה, לפי הטיעון של אריסטו כאן, מאבדת את הטענה להיותה הטוב הסופי, משום שהיא משתפרת כשהיא מצורפת לטובים אחרים, מה שמראה שהיא איננה לגמרי מספיקה לעצמה או שלמה בפני עצמה.

אריסטו מציין טיעון מרכזי שפלטון מעלה לגבי הסיבה לכך שהנאה אינה יכולה להיות ה"טוב" העליון. פלטון מנמק שאם דבר מסוים הוא באמת הטוב הגבוה ביותר, עליו להיות שלם ומספיק בפני עצמו—הוא לא אמור להפוך לטוב יותר כאשר מוסיפים לו דבר אחר. לדוגמה, חיים הכוללים גם הנאה וגם חוכמה הם טובים יותר, רצויים יותר, מחיים שיש בהם רק הנאה. הדבר מראה שהנאה לבדה אינה "הטוב" האולטימטיבי, משום שהיא זקוקה למשהו נוסף (כמו חוכמה) כדי לשפר אותה. ה"טוב" האמיתי צריך להיות כה מושלם ששום דבר לא יוכל להפוך אותו לרצוי יותר כאשר מוסיפים לו.

אריסטו מציין שאם משהו הוא באמת "הטוב העליון", אז הוא לא יכול להפוך לראוי יותר או טוב יותר על ידי הוספת דברים טובים אחרים אליו. לדוגמה, עונג (כאופציה ל"הטוב העליון") נכשל במבחן הזה, מכיוון שהוא הופך לראוי יותר כאשר משלבים אותו עם משהו אחר, כמו חוכמה או סגולה. בעצם, הטוב העליון – אם הוא קיים – חייב להיות לחלוטין עצמאי ואינו תלוי בשום דבר אחר כדי להעלות את ערכו או את הרצון אליו.

אריסטו שואל כאן שאלה חשובה: מהו הטוב העליון שעונה על הקריטריונים של להיות מושלם ומספיק לעצמו—כלומר, כזה שאינו משתפר על ידי הוספת טובים אחרים אליו—וגם כזה שאנחנו, כבני אדם, יכולים לחוות או להשיג בפועל בחיינו?

הוא מדגיש שמטרת החקירה הזו אינה רק עיסוק תאורטי מופשט; מדובר בזיהוי טוב בעל משמעות מעשית שבני אדם יכולים באמת "להשתתף בו" או לחיות על פיו. במילים אחרות, הוא מחפש משהו שהוא גם הצורה הגבוהה ביותר של טוב וגם בר-השגה בחוויה האנושית האמיתית. נקודה זו היא מרכזית בחקירתו על האתיקה, שכן הוא אינו שואף רק לאידיאל תאורטי אלא למשהו השזור בטבע ובחיים האנושיים.

אריסטו מתייחס למבקרים שטוענים כי העובדה שכולם או שכל דבר שואף למשהו אינה בהכרח אומרת שהמטרה היא "טוב". הוא דוחה טענות כאלה, וטוען שהן למעשה אבסורדיות או חסרות בסיס. הנימוק שלו הוא שאם כולם—גם יצורים רציונליים וגם יצורים לא-רציונליים—שואפים למשהו, זה חייב להתאים למשהו אמיתי ואמיתי. במילים אחרות, יש קשר עמוק בין מה שנשאל כמשותף לכולם לבין מה שנחשב באמת כ"טוב". הוא מוסיף שכל מי שינסה לערער על האמונה המשותפת הזו יתקשה להציע רעיון חלופי שהוא משכנע או אמין יותר. למעשה, אריסטו מחזק את הרעיון שהשאיפות האוניברסליות מצביעות על אמת יסודית בנוגע למהות הטוב.

אריסטו מציין שאם יצורים חסרי יכולת חשיבה (כגון בעלי חיים או "יצורים חסרי בינה") משתוקקים לדבר מה, אין זה בהכרח מוכיח שהדבר שהם משתוקקים אליו הוא טוב מטבעו—משום שהשתוקקותם מבוססת יותר על אינסטינקטים או דחפים בסיסיים. אולם, אם יצורים בעלי תבונה (אלו שיכולים לחשוב ולהסיק) גם משתוקקים לאותו דבר, קשה יותר לפסול את הרעיון שהמושא של תשוקתם נושא בתוכו ערך אמיתי או טוב. בקצרה, אריסטו פונה לכוח החשיבה של בני האדם ולשילוב בין תשוקות אינסטינקטיביות לרציונליות כהוכחה לכך שדברים מסוימים—כגון הנאה—עשויים להיות באמת קשורים ל"טוב".

אריסטו מציע כאן שגם במקרה של יצורים פחות רציונליים או "נחותים"—כמו בעלי חיים או ישויות אחרות הנחשבות נמוכות יותר בהיררכיית החיים—ייתכן שעדיין קיים סוג של "טוב" מולד או טבעי המכוון אותם לעבר מה שהכי טוב עבורם. "טוב טבעי" זה אינו בשליטתם או תולדה של בחירה מודעת, ובכל זאת הוא מוביל אותם למה שמסייע להם לשגשג או לממש את תכליתם.

בעצם, הוא מצביע על הרעיון שיש עיקרון או כוח אוניברסלי שמניע את כל היצורים החיים, ללא קשר לפשטותם, לעבר מה שמועיל להם באופן טבעי. הדבר מחזק את טענתו הרחבה יותר—שהמושג "טוב" קשור למה שכל הדברים שואפים אליו באופן טבעי, וששאיפה זו חייבת להתבסס על משהו ממשי ומכוון. אפילו התנהגותם של יצורים לא-רציונליים משקפת, אם כן, את הרעיון של התקדמות לעבר סוג כלשהו של "טוב".