ספר 10 / פרק 2
פסקה 1 - אאודוקסוס וטבעה של ההנאה כטוב העליון
הסבר - חלק אחר חלק
"אאודוקסוס סבר שההנאה היא הטוב העליון, משום שראה את כל הדברים, גם את הרציונליים וגם את הבלתי רציונליים, שואפים אליה. לטענתו, בכל דבר, מה שמועדף ונבחר הוא הדבר המצוין, ומה שנבחר באופן החזק ביותר הוא הטוב הגדול ביותר. לכן, העובדה שכל הדברים נמשכים לאותו מושא מעידה שזהו הטוב העליון עבור כולם (משום שלדבריו, כל דבר מוצא את הטוב המיוחד לו, כמו שהוא מוצא את מזונו הייחודי). ומה שטוב לכולם ושאליו כולם שואפים הוא הטוב המוחלט."
אאודוקסוס טען שהעונג הוא הטוב העליון, משום שכל דבר – בין אם זה רציונלי (כמו בני אדם) או לא רציונלי (כמו בעלי חיים) – שואף אליו באופן טבעי. הוא הבחין שיצורים נמשכים לדברים שהם רואים בהם רצויים או מעולים, והדברים שהם הכי נחשקים נתפסים כ"טוב הגדול ביותר". מכיוון שכל הדברים, באופן אוניברסלי, נמשכים לעונג כמטרה משותפת, הסיק אאודוקסוס שזהו הטוב הגבוה ביותר לכל הקיום. הוא השווה את העונג להזנה: כמו שכל יצור מחפש את התזונה המתאימה לו לצורך הישרדות, כך כל יצור גם מחפש את העונג כמימוש הסופי או ה"טוב" שלו.
"טיעוניו זכו לאמון רב יותר בשל מצוינות אופיו מאשר בזכות עצמם; הוא נחשב לאדם בעל שליטה עצמית יוצאת דופן, ולכן סברו שהוא לא אמר את דבריו מתוך אהבה לתענוגות, אלא מפני שכך באמת היו פני הדברים."
אריסטו מציין כי הטיעונים של אודוקסוס לגבי עונג בתור הטוב העליון נלקחו ברצינות לא רק בשל עוצמתם הלוגית, אלא גם בזכות המוניטין האישי של אודוקסוס. אנשים כיבדו את אופיו המוסרי, ובמיוחד את מידת השליטה העצמית שלו, וזה העניק אמינות לטענותיו. במילים אחרות, אודוקסוס לא נתפס כאדם הרודף אחרי עונג באופן חסר אחריות או מתוך אנוכיות—דבר שהיה מערער את טיעוניו. במקום זאת, אופיו המאופק והמוסרי גרם לאחרים להאמין שהגנתו על העונג נובעת מבחינה אובייקטיבית של המציאות, ולא מתוך הנאה אישית או נטייה פרטית.
"הוא האמין שאותה מסקנה נובעת באותה מידה שלבהירות גם מתוך עיון בניגוד להנאה; הכאב מעצם טבעו הוא דבר שכל הדברים דוחים, ולכן הניגוד שלו, ההנאה, חייב להיות באותו אופן דבר שמועדף לבחור בו."
אאודוקסוס טען שכמו שכאב הוא דבר שכל היצורים נמנעים ממנו ורואים בו כשלילי, ההפך שלו – הנאה – חייב להיות באופן טבעי בעל מעמד הפוך: דבר שכל היצורים שואפים אליו ורוצים בו. במילים אחרות, אם כולם דוחים באופן אינסטינקטיבי את הכאב כדבר רע, באופן לוגי נובע שההנאה, שהיא הנגוד שלו, היא באופן טבעי דבר טוב וראוי לבחירה. הטיעון שלו מתבסס על הרעיון שהנטיות הטבעיות שלנו כלפי חוויות מסוימות או הרחקה מהן חושפות אמיתות בסיסיות על מה שטוב לנו.
"ושוב, הדבר שהוא בעיקר מושא לבחירה הוא מה שאנחנו בוחרים לא בגלל משהו אחר או למען משהו אחר, והנאה היא באופן ברור מטבע זה; שכן אף אחד לא שואל לשם מה הוא נהנה, ובכך משתמע שההנאה היא מטרה בפני עצמה לבחירה."
אריסטו מתייחס לאחד מהטיעונים של אאודוקסוס בעד ההנאה כדבר הטוב המוחלט. ההיגיון בטיעון הזה הוא כך: הדברים שאנחנו בוחרים בהם אך ורק למען עצמם, בלי לחפש מטרה נוספת או תועלת מהם, נחשבים לדברים הכי רצויים או בעלי ערך. הנאה מתאימה לתיאור הזה, מכיוון שכאשר אנשים חווים הנאה, הם בדרך כלל לא שואלים למה הם נהנים מזה או איזו מטרה זה משרת. הם פשוט מעריכים את ההנאה כפי שהיא. הדבר מרמז שלהנאה יש ערך פנימי, מה שהופך אותה לדבר שאנשים רואים כיעד יסודי וטבעי בפני עצמו.
"יתרה מכך, הוא טען שהנאה, כאשר מוסיפים אותה לכל דבר טוב – למשל, לפעולה צודקת או מתונה – עושה את הדבר לטוב יותר וראוי יותר לבחירה, ושזה רק כאשר היא לבד שהטוב יכול לגדול."
אאודוקסוס טוען כאן שלתענוג יש איכות ייחודית: כשמשלבים אותו עם משהו שהוא טוב מטבעו, כמו פעולה צודקת או מלאה בשליטה עצמית, הוא משפר את הדבר הטוב הזה והופך אותו לעוד יותר רצוי. בעצם, הוספת תענוג מגבירה את הערך של פעולות טובות. לטענתו, זה מראה שהתענוג עצמו חייב להיות טוב ביסודו, כי רק משהו שהוא טוב מטבעו יכול להעצים דבר טוב אחר בצורה כזו. זה כמו לומר: "אם הוספת המרכיב הזה תמיד משפרת את המתכון, אז המרכיב הזה חייב להיות מצוין בפני עצמו."