אתיקה

אריסטו מסביר למה אנחנו לא מכנים בעלי חיים, כמו שור או סוס, "מאושרים" באותו אופן שבו אנו מדברים על אושר אנושי. זאת מכיוון שלבעלי חיים חסרה היכולת להשתתף בפעילויות של מידות טובות ורציונליות שמגדירות אושר אמיתי עבור בני אדם. אושר, לפי הגדרתו של אריסטו, אינו רק עניין של הנאה או הישרדות; הוא דורש תרגול מודע של סגולה ורציונליות, שאותם בעלי החיים אינם מסוגלים לממש.

אריסטו מסביר כי ילד, או "נער" בדוגמה שלו, לא יכול באמת להיחשב מאושר, כיוון שאושר, לפי הגדרתו, כולל עיסוק בפעילות המבטאת סגולה (מעלה) באופן מכוון ובוגר. לילד חסרה הבשלות וניסיון החיים הנדרשים כדי לתרגל סגולה באופן עקבי. כאשר אנשים מתייחסים לילד כ"מאושר", זה לא משום שהילד השיג אושר אמיתי במובן האריסטוטלי, אלא בגלל הפוטנציאל שהם רואים בו – התקווה שעם הזמן הילד יגדל ויתפתח לאדם מוסרי ובעל הישגים. בעצם, האושר שמיוחס לילדים מבוסס על ההבטחה של עתידם, ולא על מצבם הנוכחי.

אריסטו מדגיש כאן שהאושר האמיתי, או "אודימוניה", לא מושג פשוט על ידי החזקת מעלה מוסרית או מצוינות. כדי להיות באמת מאושר, אדם צריך גם לחיות חיים מלאים ומספקים לאורך זמן. החיים הם בלתי צפויים, מלאים בשינויים ובאירועים בלתי צפויים — גם טובים וגם רעים — ולכן רגע אחד של מעלה לא מגדיר אושר מתמשך. במקום זאת, האושר דורש מעלה מתמשכת וחיים שלמים שבהם הנסיבות, הבחירות והתוצאות מתלכדים לאורך זמן. האושר הוא לא רק רגש חולף או מצב זמני; הוא משהו שמתפתח ומתגלה לאורך כל קיומו של האדם.

אריסטו מדגיש נקודה חשובה בנוגע לאושר בחלק זה. הוא טוען שהאושר האמיתי (שביוונית מתורגם לעיתים כ"אאודיימוניה" – שגשוג) אינו יכול להימדד רק לפי רגעים חולפים או זמניים של שגשוג או הצלחה. אושר אמיתי איננו מסתכם במזל טוב בנקודות מסוימות בחיים, אלא דורש יציבות וחיים שלמים שנחיו באופן מוסרי וראוי.

כדי להמחיש זאת, הוא משתמש בפורטו של פריאם, מלך טרויה מהמיתולוגיה היוונית. פריאם היה פעם מלך עשיר ורב עוצמה, אך בסוף חייו – במהלך מלחמת טרויה – הוא חווה אובדן ומזל רע עצום, כולל נפילת עירו ומות ילדיו. אריסטו מדגיש שאף אחד לא יסתכל על חייו של פריאם בשלמותם ויתאר אותם כמאושרים, למרות השגשוג המוקדם שהיה לו.

הנקודה היא שאי אפשר להעריך באמת אושר עד שכל מהלך חייו של אדם נפרש לפנינו. חיים שמסתיימים באסון מוחלט, לא משנה כמה טובים נראו בזמנים קודמים, אינם יכולים להיחשב כ"חיים מאושרים" במשמעות שאריסטו מתכוון אליה.