אתיקה

אריסטו מדגיש מחדש את הרעיון המרכזי שלו על אושר. הוא טוען שאושר אינו רק עניין של תחושה טובה או מזל טוב – הוא קשור באופן עמוק לפעולות מוסריות שמבוצעות על ידי הנפש. במילים אחרות, אושר אמיתי נובע מחיים שבהם באופן פעיל מקבלים החלטות ומתנהגים בדרכים שמתיישרות עם מעלות מוסריות ומצוינות. פעילות מוסרית זו של הנפש אינה מקרית או רנדומלית; היא מכוונת, דורשת מאמץ, התבוננות ומצב אופי נכון. עבור אריסטו, אושר הוא פחות עניין של רגעים חולפים של הנאה ויותר חיים עם מטרה ויושרה מוסרית.

בחלק זה, אריסטו מסביר שהאושר (במובן שבו הוא מגדיר אותו – חיים מוסריים ומלאי מימוש) אינו דבר שניתן להשיג בבדידות מוחלטת. ישנם "טובין" או גורמים חיצוניים שמוכרחים להיות נוכחים כדי ליצור את התנאים לאושר או לסייע במסלול אליו.

חלק מהדברים הללו צריכים כבר להיות קיימים כדי שאושר יהיה אפשרי – אפשר לראות בהם תנאים מוקדמים או יסודות. לדוגמה, בריאות, צרכים בסיסיים, או שלום בחברה שבה אתה חי מקלים על האדם לשאוף לחיים מוסריים.

"טובין" אחרים, לעומת זאת, יותר דומים ל-כלים או תמיכה שמסייעים לך לחיות היטב. אלו יכולים להיות דברים כמו עושר, חברויות או הזדמנויות – אמנם הם לא מבטיחים אושר בפני עצמם, אך הם מועילים בכך שהם מאפשרים פעולות מוסריות או תומכים בקיום חיים טובים.

הנקודה של אריסטו היא שאמנם האושר תלוי בעיקר בהיות האדם מוסרי, אבל אי אפשר להתעלם מתנאים חיצוניים, מכיוון שהם עשויים לאפשר או למנוע מהאדם לנהוג ולחיות בדרך אצילית ומספקת.

בקטע זה, אריסטו מקשר בין רעיונותיו על אושר ומידות טובות למטרתו של מדע המדינה. הוא טוען כי המטרה העליונה של מדע המדינה היא לשאוף לתוצאה הטובה ביותר האפשרית לחיי האדם. לא מדובר רק בחקיקת חוקים או בשמירה על סדר, אלא במאמץ לעצב את האזרחים כאנשים בעלי אופי טוב, כאלה שהם בעלי מידות טובות ומסוגלים לבצע מעשים נאצלים וראויים לשבח. במילים אחרות, תפקידו של מדע המדינה, או הממשל, אינו רק מעשי אלא גם מוסרי—הוא שואף לטפח חברה שבה אנשים יכולים לחיות חיים מצוינים ומשמעותיים, התואמים את הטוב העליון.